<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ההיא נסכא דר' אבא בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ז) שמעשה באחד שחטף נסכא מחבריה בפני עד אחד ואמר כן חטפי ודידי חטפי ופסק ר' אבא הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב) ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע זה על כפירתו לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו או החזרתי הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אומר ר"י (כתובות י"ב ד"ה רב הונא) דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה אומרים שם חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב ר' משה (הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ז) על מאן דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא שיש לו להחרים כל מי שטוען דבר שאינו ברי לו והיא מתקנת הגאונים. — הגה"ה, אדם האומר לחבירו אתה חייב לי מנה והוא אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא חייב לשלם דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, עכ"ל עץ חיים. ואחרי ספר המחכים כתבתי כל דין מגולה מספר עץ חיים כי קצר פה המצע לבצע. מנה לי בידך על משכון זה והלה אומר אין לך עליו אלא נ' הרי זה מודה מקצת ואם המשכון אינו שוה אלא נ' או פחות הרי זה נשבע ומשלם הנ' שהודה בהן היה המשכון שוה מאה או יותר אמר בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך לפיכך המלוה נשבע ונוטל דמי המשכון היה שוה ד' ליט' נשבע המלוה שאין לו בה פחות ונוטל מן המשכון והלוה נשבע היסת על מה שכפר, כפר בכל ואמר אין זה אלא פקדון נשבע היסת. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ג') תני רבי חייא מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שחייב לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר כדין מודה מקצת. — הגה"ה, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, עץ חיים — ופסקו הגאונים שכן הלכה.
<h2>דף ד.</h2>
הגה"ה, ראובן טען לשמעון י' זהובים שהפקדתיך בפני עדים החזירם לי והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד בידו ושהוציא שמעון ב' זהובים לצרכו דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם דשמעון לא מהימן בשבועה דהוה ליה גזלן כששלח יד בפקדון ופסול לשבועה כמו ההיא רעייתא (ב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו וחייבוהו ואלמלא זה היה נפטר בשבועה דקיימא לן המפקיד לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ראובן טוען לשמעון הלויתי לך י' דינר והפקדתי לך טבעת שלי והלה משיב לא היו דברים מעולם והעדים מעידין שבשעה שכפר בבית דין היה הטבעת בידו או בביתו דין הוא שיהיה פסול לישבע והוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול דאמר רב חסדא (ב"מ ד' ע"א) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אבל אם העידו שראו בביתו אחר הכפירה אינו נפסל בכך דאמרינן (אשר) [אבוד] היה בשעת כפירה ואישתמוטי משתמט עד דכחיש ליה ומשכח ליה, לשון ר' אבן הראשה, עכ"ה. — זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאומר לא כן היה אלא החזרתים לך ונסתלקה השמירה ממנו הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר אפילו הפקיד אצלו בעדים שאין צריך להחזיר לו בעדים ובמה דברים אמורים שלא היה בו שטר אבל המפקיד את [חבירו] בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) ופירש רבינו תם (שם ד"ה בשטר) ורבינו משה (הלכות שכירות פ"ב ה' י"ב) במה דברים אמורים כשאינו רוצה לישבע אבל אם היה רוצה לישבע נשבע השומר בנטילת חפץ שהחזרתי לו ונפטר מגו דאי בעי למימר נאנסו וכשם שאם טען נאנסו שנשבע מן התורה בנטילת חפץ כך אם טען החזרתיו לך ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע כמו שמוכיח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע').
מצות עשה לדון בדין תובע ונתבע שנאמר (שמות כ"ב) אשר יאמר כי הוא זה. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואין לך מחוייב מן התורה חוץ מג' מי שהודה במקצת המטלטלין ומי שכפר בכל ועד אחד מכחישו והשומר. ויש נשבעין אחרים מדרבנן כגון הנשבעין ונוטלין והנשבעין בטענת ספק וכל השבועות שתקנו חכמים כולן כשל תורה בנקיטת חפץ. — הגה"ה, בדין הוא ליטול בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ וליקח ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה מפני שגדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם, לשון עץ חיים. וחרם במקום שבועה דרבנן כתקנת הגאונים, לשון עץ חיים. שבועה דאורייתא הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם הוא תלמיד חכם דיו בתפילין ויש אומרים אף בציצית, שבועת היסת אין לוקחין ספר תורה אך יהיה בארון, לשון פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — ועכשיו נהגו בכל בית דין להשביע שבועת היסת אפילו אין דררא דממונא. — הג', ובשבועת היסת אין נקיטת חפץ אם יש עליו שבועה דאורייתא ודרבנן יש לדונו בחומרא ולישבע דאורייתא, ל' עץ חיים, עכ"ה. — האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא כ' והילך כלומר עדיין הן בידי שלא הוצאתים פסקו הגאונים הלכה כרב ששת (ב"מ ד') שהוא ככופר הכל ופטור משבועת התורה וכן פוסקים רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג) ור"י, ור"ת ובספר חפץ פוסקין דהילך חייב, וכן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין משבועת התורה אם לא תפס משלו כדמוכח פרק המניח (ב"ק ל"ה) ובזה תקנו חכמים שבועת היסת. מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ופטור ואינו רשאי להפך השבועה ואין הלכה כמר בר רב אשי (שבועות דף מ"א) דאמר מדאורייתא מהפכינן, כן כתוב (בתורה) בתשובת הגאונים ובסדר תנאים ואמוראים בכתב יד רב יוסף טוב עלם הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמוד בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינין. עוד מפרק הדיינין התם, בשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע מחתינן לנכסיה וגובין מהן כל מה שטען עליו חבירו אבל בשבועה דרבנן לא. מי שנתחייב שבועה מדרבנן כתב רבינו משה שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ו) והדין עמו כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף ה') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם תאמר והלא מהפכינן שבועה דרבנן ופירש רבינו משה תקנתא לתקנתא בעל כרחו של נתבע. — הגה"ה, פי' כגון מן הנשבעין ונוטלין ויש שם ודאי שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן וכל שכן שאין מהפכינן שבועה שיש לישבע על טענת ספק של התובע, ע"כ הגה"ה. — אבל ברצון הנתבע מהפכינן ולפיכך אין לך שבועה להפיך אלא שבועת היסת בלבד וכן כתב רב היי ורבינו שמואל שמהפכינן שבועת היסת. הורה הרב ר' יוסף אב"ן מג"ש והר"י הלוי שגם מן הנשבעין ונוטלין שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו לי חכמים לישבע וליטול אלא אמר הריני כשאר התובעים הרי משביע הנשבע היסת ואם רוצה להפכה על התובע אז ישבע התובע היסת ויטול או ילך לו.
<h2>דף ד:</h2>
אמר רב ענן אמר שמואל (שבועות דף מ"ט) הטוען ואמר כור חטין יש לי בידך וקודם שישלם דברו אמר ליה לא אלא כור של שעורין הוא אם נראה לדיינין שהנטען מערים חייב שבועה ואם לפי תומו פטור משבועת התורה ומדמי שעורין ואמרו רבותינו שאם אמר התובע ודאי כדבריך שיש לי כור של שעורין אבל חצי [אני] שואלו עתה שאיני רוצה לתבוע לך הכל בפעם אחת חייב לשלם לו השעורין כור חטין יש לי בידך אמר ליה הן וכור שעורין אמר ליה אין לך בידי שעורין הרי זה פטור משבועת התורה ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת כך כור חטין וכור שעורין יש לי בידך ואמר ליה הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין וכן כל כיוצא בזה, עשר כדין שמן יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא י' כדין בלא שמן פטור שהרי טוען שמן והודה לו בכדים ואדמון אומר (שם ל"ח) חייב ואמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני דברי אדמון למדנו משם שאין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שיטעננו בדבר שבמדה או במשקל או במנין ויודה כמו כן בדבר שבמדה או במניין ולמדנו מכסף שהוא מסויים אבל אמר ליה כיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר אין לך בידי רק ק' דינר או ק' דינרין מסרתי לך והלה אמר לא מסרת לי אלא כיס זה של מעות ולא מנית אותם לפני ומה שמסרת לי אתה נוטל הרי זה פטור משבועת התורה וכן כל כיוצא בזה. אין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שיכול לכפור שאין שם שטר ולא עדות אבל אם טען ואמר ק' דינר יש לי בידך נ' דינר בשטר והשאר בלא שטר והלה אומר אין לך בידי אלא נ' שבשטר מפרש בפרק קמא דבבא מציעא (דף ד') שהשטר כהילך דמי ועל השאר הוא כופר הכל ונשבע היסת על הנ'.
<h2>דף ה.</h2>
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד) כל החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שאינו רע כי אם לעצמו ואפילו שבועת בטוי אוכל ולא אוכל פירשו הגאונים שהוא חשוד. — הגה"ה, ואפילו שבועה דרבנן וכן מגזלן שנודע גזלותו כי ההיא רעיא בריש בבא מציעא (דף ה') ואמנם אם גזלה מגזלן דרבנן לא אמרינן דחשיד דפסיל על השבועה, וצריך שיהא עדים כשרים לפוסלו או אדם חשוב כביתרי נאמן לפוסלו בשבועה, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — לפיכך אם עבר אדם על חרמות שלנו הוא כחשוד אשבועתא וכן פסק ר"י (שבועות מ"ו תוס' ד"ה אבל). — הגה"ה, הא דחשוד אשבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דווקא כשפסולו בא אחר שנתן לו הפקדון אבל כשפסולו בא קודם שנתן לו הפקדון ודאי אין דין חשוד נוהג בו דאם לא כן לא שבקת חיי לחשודים דכל אחד ילך ויפקוד לחשודים ויטעון כפלים וישבע ויטול, ע"כ הגה"ה. אין אדם נחשד עד שיעידו עליו שעבר עבירה שנפסל בה אבל לא בהודאת עצמו. כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלות של תורה כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות והגזלנים בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שאם היה אחד מהם משחק בקובייא ומלוה בריבית אף אבק ריבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית בזמן הזה על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטוען, היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר — פי' למחוייב לה מתוך שאינו יכול לישבע משלם — ור' יוסי אומר יחלוקו, מקצת הגאונים פסקו כר' מאיר כדההיא נסכא דרב אבא דפסק בחזקת הבתים (דף ל"ג) הלכה כמותו. — הגה"ה, וכן לכל דינין קיימא לן כר' אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים דאם תבעו יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדות או בשטר היכא שמת הלווה בחיי המלוה מתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לישבע אם נפרע השטר יאבד החוב ולא נאמר שישבעו שבועת יורשין ונוטלין, לשון עץ חיים. הלכה שניהם חשודים פטורים ובשאר מילי המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, לשון תו' (שם ד"ה מתוך) ע"כ הגה"ה. — אבל רבינו תם פוסק כר' יוסי דאמר יחלוקו שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהן לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין דעיקר שבועה דרבנן אין לעשות תקנה לתקנה ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן אין אומר בשבועה דרבנן דשכנגדו נשבע ונוטל כדמסיק בשבועת הדיינין אלא הנתבע נפטר בלא שבועה כללו של דבר חשוד על השבועה אם הודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל ואם כפר הכל אין שכנגדו [נשבע ונוטל וגם הוא לא ישבע ונפטר בלא שבועה, וכל מקום שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול] אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על זה התביעה, כך שמעתי מפי הר"י. מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדרבנן ונשבע ונפטר ואחר כך באו עדים שהוא חשוד אין השבועה כלום ויש לבעל דינו להוציא מידו או ישבע זה שכנגדו ויטול. גרסינן בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. הלכה כרב נחמן דאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ו) מי שתבע חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועה דאורייתא או דרבנן ואחר כך באו עדים שעל שקר הוא נשבע הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה.
<h2>דף ו.</h2>
מצות עשה לדון בדין שומר חינם שנאמר (שמות כ"ב) כי יתן אל רעהו כסף וגו', גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ז) אמר רב נחמן שלש שבועות משביעין אותו לשומר חינם שאומר נגנבה שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד פי' לעשות מלאכה בשעה שנאנסה שאם לא נאנסה עד אחר שהחזירה חזר הדין להיות כבתחילה ורבינו תם (ב"מ דף ו' ד"ה שבועה) פירש שלא שלחתי בה יד פי' שלא אכלתי, ומשביעין אותו שבועה זו מפני שאינה בכלל השבועה והשבועה השלישית שבועה שאינה ברשותי ואילו הג' מגלגלין בשבועה אחת. הואיל ופטר הכתוב שומר חינם מגניבה קל וחומר מאונסים. הגה"ה, המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם ואיני נשבע אע"פ שלא שלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפיקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכן השוכר פרה ונגנבה ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך הוכר הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לשוכר שאילו רצה השוכר היה נשבע שנגנבה באונס ומפטר, שומר חינם שאמר פשעתי זכה בכפל דאי בעי לשקר היה נשבע שנגנבה או אבדה והיה פטור וכן נושא שכר שאמר נגנבה קנה הכפל דאי בעי פטר בנפשיה במתה אבל שואל אינו קונה הכפל עד שישלם מעצמו קדם ושילם מעצמו קנה הכפל, כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו. כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הם שוים סלע ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואחר כך נמצאו והרי הם שוים ד' סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע במה דברים אמורים שלא הטריחן לבעלים בדין אבל הודה שפשע וחייבוהו בדין ליתן ולא נתן ברצונו עד שכפאוהו בית דין ליתן בעל כרחו ונטלו ממנו ואחר כך הוכר הנגב או נמצא הפיקדון יחזיר לבעלים כמו שהוא ומחזיר לשומר הדמים שלקחו ממנו ואם כלים או קרקע גבו בית דין ממנו בשומא מחזיר לשומר כיליו או שדהו, תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ואחר כך שלם והוכר הגנב הואיל ושלם ברצונו זכה בכפל אע"פ שהטריחו בתחילה לדין עד שנשבע אמר השומר בתחילה איני משלם וחזר ואמר הריני משלם זכה בכפל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דילמא במילתא קאי ודחויי קמדחי ליה אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמים מהו שלמו בנים מהו שלם לבנים שלמו בנים לבנים מהו שלם מחצה מהו שאל ב' פרות ושלם אחת מהן מהו שאל (לאחד) מן השותפין ושלם לאחד מהן מהו שותפין ששאלו ושלם אחד מהן מהו תיקו וחולקין הכפל או השבח בין בעל הפיקדון ובין השומר ואם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ, לשון מיימון (הלכות שאלה ופיקדון פ"ח ה"א—ה"ח). ואין הלכה כר' אלעזר דאמר חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה אלא כר' יוחנן דאמר מודה ר' יוסי בראשונה שהרי אמר הריני משלם, לשון תו'.
ביבמות פרק האשה (דף קט"ו) מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא זה ואמר החזרתי לך ואמר לו והלא כך וכך מסרתי לך בפני עדים והרי הם מונחים בחבית ויש לי עדים שמסרתי המדה שלו אצלך אמר ליה שלך החזרתי ואילו מאחרים הן ואמרו חכמים אין מוציאין מידו אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר לו ויפטר. בעל פקדון שתבע פקדונו ומסר לו ואמר המפקיד אין זה פקדוני ובעל הבית אומר מה שהנחת הוא לפניך הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין שומר נשבע שבועות השומרים אלא אם כן הודה בפקדון כמו שטען הנפקד שנגנב או מת או נשבה כללו של דבר שטוען לפטור עצמו מן התשלומין אבל כי האי גוונא וכיוצא בזה נשבע שבועת היסת או שבועה מן התורה אם הודה במקצת כיצד ק' סאין מסרתי לך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא כ' סאין נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת ולא משום שבועת השומרים, כור של חיטים הפקדתי אצלך והלה אומר כור של שעורין היה נשבע כשאר כל הנשבעין בטענה זו.
<h2>דף יב:</h2>
תניא בפרק בתרא דב"מ (דף קי"ח) השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו כל שכרו וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה. — הגה"ה, אם שכרה אשתו של אדם סופר או מלמד פשיטא דחייב לשלם שכרם כי אפילו לא שכרם יש לו לשלם להם מה שנהנה ועוד יש לנו לומר מימר אמרה קמיה בעלה וניחה ליה כדאמרינן פרק הזהב (דף מ"ט) על בנו של ר' אלעזר (א"ה יוחנן) בן מתיא, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — תניא בפרק קמא דב"מ (דף י"ב) מציאת הפועל לעצמו אע"פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום או נכש עמי היום אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט דגים הרי הוי מציאתו לבעל הבית אפילו מצא כיס מלא מעות.
<h2>דף יז.</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ז) אמר רב זביד משמיה דרב נחמן שנים שבאו לדין ואמר חד לחבריה מנה לי בידך ואמר ליה הנתבע כן יש לך בידי בין שאומרים הדיינים חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתי אין כותבין לו שמא פרעו. — הגה"ה, ואדם שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ב) דאמר התם וכי כתבינן אדרכתא ומודעינן ליה פי' ללוה כדי שידע שהחליט לו נכסיו ולכך אמר פרעתי אינו נאמן אבל פסק דין כותבין כל היום שלא מדעתו של לוה לכך אם אמר פרעתי נאמן. — הגהת התשב"ץ (סי' תקט"ז אות ז') ודווקא כשאין [יודע שיש] לו בידו פסק הדין אבל אם ידע שיש למלוה שטר בידו אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר ליה שטרא בידי מאי בעי דלא גרע ממלוה בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי, עכ"ל התשב"ץ בהגהותיו. וכן מי שנתחייב שבועה ואמר נשבעתי נאמן לומר נשבעתי. — הגה"ה, ונאמן כי אין צריך לישבע כלל שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת היסת (וכל) [על] שבועה אמנם רבינו אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילים עכשיו לישבע בקהל שאינו נאמן לומר נשבעתי כבר כדאיתא פרק האומנין (ב"מ פ"ג) באיסי בן יהודה דאמר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא אם יש רואה יביא ראיה ויפטר ואינו יכול לומר נשבעתי לו כבר הואיל שהוא במקום שיוכל להביא ראיה אף כאן הואיל שאנו רגילים לישבע בבית הכנסת אין יכול לומר נשבעתי. — הגהותיו, ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס והוא אומר שלא פשע ולא שינה מדרך הרוכבים אינו נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה לחבירו משום דהוי מקום שיש רואה, עכ"ל התשב"ץ והגהותיו (סי' תקי"ז אות ח'). היו העדים מעידים שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או ישבע בפניהם אמר לו חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי ועדים מעידין שלא פרעו לא הוחזק כפרן לאותו ממון שהרי נשמט מהם עד שיחקרו את דינו לפיכך הרוצה ליזהר מכל ערמה יאמר לו בבית דין בפניכם אני מתרה בו שלא יפרעיני אלא בפניכם או בפני פלוני ופלוני וכן בשבועה יאמר אל תעשה שבועה אלא בפני פלוני ופלוני. הורו הגאונים שמי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי לו והרי עדים הרי עדות זו מועלת שאינו כאומר לא לויתי מעולם.
בפרק קמא דבבא מציעא הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמר להד"ם ואחר כך הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם וחזר הנטען ואמר כך היה לויתי ופרעתי אין מקבלין ממנו אלא הוחזק כפרן ומשלם אבל אם השיב איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען והביא עדים שהלוהו ואמר הנתבע כך היה אבל החזרתי לך פקדוני או פרעתיך לך חובך לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ופטור.
<h2>דף כא:</h2>
כיצד דרך שומרין הכל לפי הפיקדון יש פקדון שדרכו להשימו בחצר כגון הקורות והאבנים ויש דרכו לתת בבית ויש שדרכו לתת בקרקע כגון כספים כדאמר בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע שיטמינהו בקרקע טפח או בכותל בטפח הסמוך לקורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם גנבים ויגנבו, וכן לשונות של כסף וזהב ואבנים טובות נמי ומרגלית, השומר שהניח פיקדון במקום שאין ראוי לו ונגנב משם או אבד אפילו נאנס שם כגון דליקה שנפלה בבית ונשרף בבית הרי זה פושע וחייב לשלם ואמרינן בירושלמי (ב"מ פ"ג הי"א) אם הניח הפיקדון עם [שלו] אם הוא מקום הראוי לשמירה פטור ואם אינו ראוי חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ושמא במקום הראוי להשתמר דאמר בירושלמי כגון בכיפה של אבנים שמשתמר מפני הדליקה והגנבים שהרי בסמוך אומר במעשה שמסר הפיקדון לאמו משמע דחייב כשנתנם עם שלו. הגה"ה, בפרק המפקיד פסק רבינו תם דאם הניח הכספים במקום שמניח את שלו שפטור ודווקא במקום שמניח את שלו לאוצר אבל במקום שמניח את שלו להוצאה חייב, לשון פרק המפקיד, עכ"ה.
כשהניח הכספים בקרקע פטור שומר חינם פטור מן הגניבה שאין כאן פשיעה ושומר שכר שמא חייב והדעת מכרעת בזה שאונס גמור הוא ופטור ואין לך מקום הראוי יותר מזה. הגה"ה, אם השאיל אדם לחבירו ספר ואמר ליה אל תשים אותו בלילה אלא במרתף והניחו בחדר ונתפס במכת מדינה פטור דמה לי הכא מה לי התם אם היה במרתף היה נתפס כדאמרינן (ב"מ ל"ו ע"ב) מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ודוקא אם החדר מנטר מגנבי כמו המרתף אבל אי לא מנטרא מגנבי כמו המרתף ונגנבו חייב, לשון תו'. אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מכאן פסק רבינו תם באדם שנושא מעות של חבירו ונפלו ונאבדו שהוא פטור מדלא קאמר חייב למשמש, לשון תו' בריש פרק אילו מציאות, עכ"ה. ואומר שם המפקיד אצל חבירו כספים ערב שבת בין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותו עד מוצאי שבת ואם נתאחר במוצאי שבת כדי לקוברו ולא קברו ונגנבו חייב. הגה"ה, ואי צורבא מרבנן הוא פי' המפקיד פטור דדלמא איבעי ליה זוזי לאבדלתא, עכ"ל פרק המפקיד (ב"מ מ"ב), עכ"ה. מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו מעות והניחם בצריף של ערבה והרי הן טמונים בין הקנים ונגנבו משם ואמרו חכמים אע"פ שהן שמירה מעולה לעניין גניבה אינה שמירה לעניין אש והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וכן כל כיוצא בו.
<h2>דף כט:</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
המפקיד אצל חבירו ספר תורה גוללו אחד לי"ב חדש ואם כשגוללו פותחו וקורא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא והוא הדין לשאר ספרים ואם פתח וקרא בגלל עצמו הרי הוא שלח יד בפקדון ונתחייב באונסין, המפקיד אצלו כסות של צמר מנערה אחת לל' יום כדרך שאמרו באבידה במה דברים אמורים בפקדון שהלכו להם בעליהם למדינת הים אבל אם היו עמו במדינה הרי זה לא יגע בו אע"פ שהוא אבד דאמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים שאומרים כן בפרק המפקיד (דף ל"ח). כל המוכר פקדונו על פי בית דין מוכרן לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ומותר להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן.
<h2>דף לג:</h2>
מצות עשה לדון בדין שומר חינם שנאמר (שמות כ"ב) כי יתן אל רעהו כסף וגו', גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ז) אמר רב נחמן שלש שבועות משביעין אותו לשומר חינם שאומר נגנבה שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד פי' לעשות מלאכה בשעה שנאנסה שאם לא נאנסה עד אחר שהחזירה חזר הדין להיות כבתחילה ורבינו תם (ב"מ דף ו' ד"ה שבועה) פירש שלא שלחתי בה יד פי' שלא אכלתי, ומשביעין אותו שבועה זו מפני שאינה בכלל השבועה והשבועה השלישית שבועה שאינה ברשותי ואילו הג' מגלגלין בשבועה אחת. הואיל ופטר הכתוב שומר חינם מגניבה קל וחומר מאונסים. הגה"ה, המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם ואיני נשבע אע"פ שלא שלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפיקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכן השוכר פרה ונגנבה ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך הוכר הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לשוכר שאילו רצה השוכר היה נשבע שנגנבה באונס ומפטר, שומר חינם שאמר פשעתי זכה בכפל דאי בעי לשקר היה נשבע שנגנבה או אבדה והיה פטור וכן נושא שכר שאמר נגנבה קנה הכפל דאי בעי פטר בנפשיה במתה אבל שואל אינו קונה הכפל עד שישלם מעצמו קדם ושילם מעצמו קנה הכפל, כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו. כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הם שוים סלע ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואחר כך נמצאו והרי הם שוים ד' סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע במה דברים אמורים שלא הטריחן לבעלים בדין אבל הודה שפשע וחייבוהו בדין ליתן ולא נתן ברצונו עד שכפאוהו בית דין ליתן בעל כרחו ונטלו ממנו ואחר כך הוכר הנגב או נמצא הפיקדון יחזיר לבעלים כמו שהוא ומחזיר לשומר הדמים שלקחו ממנו ואם כלים או קרקע גבו בית דין ממנו בשומא מחזיר לשומר כיליו או שדהו, תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ואחר כך שלם והוכר הגנב הואיל ושלם ברצונו זכה בכפל אע"פ שהטריחו בתחילה לדין עד שנשבע אמר השומר בתחילה איני משלם וחזר ואמר הריני משלם זכה בכפל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דילמא במילתא קאי ודחויי קמדחי ליה אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמים מהו שלמו בנים מהו שלם לבנים שלמו בנים לבנים מהו שלם מחצה מהו שאל ב' פרות ושלם אחת מהן מהו שאל (לאחד) מן השותפין ושלם לאחד מהן מהו שותפין ששאלו ושלם אחד מהן מהו תיקו וחולקין הכפל או השבח בין בעל הפיקדון ובין השומר ואם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ, לשון מיימון (הלכות שאלה ופיקדון פ"ח ה"א—ה"ח). ואין הלכה כר' אלעזר דאמר חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה אלא כר' יוחנן דאמר מודה ר' יוסי בראשונה שהרי אמר הריני משלם, לשון תו'.
<h2>דף לד:</h2>
בפרק המפקיד (ב"מ ל"ד) שנינו שומר חינם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה, הורו הגאונים שאם היה הפיקדון דבר שעשוי ומצוי למכור בשוק כגון פירות ואניצי פשתן וכל כיוצא בזה הרי זה משלם ואינו נשבע. אמר השומר הא בית' קמך אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, טען השומר שכך אמר לו והמפקיד אומר לא כך היה מתוך שיכול לומר שמרתי בדרך השומרים ונאנסתי נאמן בשבועה כמה שאמר כך, המפקיד אצל חבירו בעדים אין השומר יכול לטעון ולומר לקחתי ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפיקדון עצמו מן היתומים עצמן בלא שבועה ולא עוד אלא מוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ה) מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן לו סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמה שאמר והיה הדיין יודע שלא היה המת אמיד שזה הפיקדון שלו יש לו בשני טעמים אילו לתת הפיקדון לזה שנתן הסימנין והוא שלא יהיה המפקיד רגיל אצל השומר להתעסק בנכסיו אבל אם היה רגיל שמא ראה הסימנין שלו.
<h2>דף לה.</h2>
ראובן טוען לשמעון הפקדתי בידך מרגלית ותבעתיך לדין וטענת אבדתי ולא רצית לישבע ושלחת לי זקוק בשויה באותה שעה ועתה נודע לי כי מצאת אותה ומכרת אותה ב' זקוקין אותו זקוק שיני אני תובעך ושמעון משיב כי שבחה ברשותי שבחה דין הוא שיפטר שמעון כדתנן (ב"מ דף ל"ג) שלם ולא רצה לישבע ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפיקדון אצלו ואע"ג דגבי כיפי אמר רב נחמן הדרא כיפי למרייהו והדרא אפדנא למריה היינו משום דמטרחין לבי דינא למגבי תחילה אבל כששלם מדעתו לא ולא שלם ממש אלא אפילו רצה לשלם ולא הספיק לשלם עד שנמצאת כר' יוחנן, עכ"ל פסקי ר' אלעזר בר נתן, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף לו.</h2>
המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר ליה תן לי פקדוני ואמר ליה איני יודע אנה הנחתי אותו המתן לי עד שאבקש אותו ואומר שם כל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, ההוא גברא דאפקיד כיפי פי' נזמים גבי חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבתנהו אמר רב נחמן כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים לא שלם אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה אשתכח כיפיה ואייקור אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרי אפדניה למריה דשומא בטעות הוא דהא הוי כיפי דמעיקרא, עכ"ל פרק המפקיד (דף ל"ה), עד כאן הגה"ה. כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד אבל אם מסרו לבניו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחר זה פושע וחייב לשלם אלא אם כן הביא השומר שני עדים שלא פשע בה. אמר בפרק המפקיד (שם) מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו ונתנם השומר לאמו החביאה אותם אבל לא טמנה אותם ונגנבו ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם שכל המפקיד על דעת בניו הוא מפקיד אע"פ שלא אמר פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת אם סבורה שהם שלי וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהן פיקדון ואמרו חכמים ישבע השומר כי אותן מעות עצמן הן שנתנם לאמו ותשבע האם שהחביאם ונגנבו ופטורין שניהן וכן כל כיוצא בזה, מכאן אתה למד שהשומר שמסר פיקדון לאשתו ולבניו והודיעם שהן פיקדון ולא שמרו כדרך השומרים חייבין לשלם ובעל הבית פטור מטעם דכל המפקיד על דעת וכו' ורבינו תם פירש שאם אין לה לשלם חייב בעל הבית לשלם שאם לא כן כל אדם שיפקידו אצלו פיקדון יקחוהו בני ביתו שאין להם כלום ויאכלוהו ויפטר.
הגה"ה, שומר שמסר לאשתו ובניו גדולים ושמרו כראוי פטו' דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד והוא הדין לאמו כשהיא בביתו אבל אם אינה בביתו הרי היא כאחר ואין לו למסור לה הפקדון וכן בניו ובני ביתו שנשאו לחוץ והטעם לפי שמאחר שמכיר בבניו ובני ביתו על דעת כן הוא מפקיד שיתן להם לשמור ונראה שאם בניו ובני ביתו פשעו בפקדון שהוא חייב ואם לא אמר להם שהוא פקדון ולא שמרו אותו כראוי חייב לשלם בזמן הזה לפי דלא שייך למימר כדאיתא בפרק המפקיד (שם) לא אמר כו' כל שכן דטפי מזדהרא בהו לפי שאין רגילות עתה לטמון בקרקע אם אינם פקדון לפי שהבעל הבית בזמן זה הרי הוא כשולחני וצריך למעות אבל התם מיירי בבעל הבית שהיה דרכו לטמון מעותיו בקרקע בשביל הגנבים ולכך אומר כל שכן דטפי מזדהרא. אם הפקיד אדם לאשת חבירו פקדון ופשעה בו אין הבעל חייב לשלם הפקדון אבל אם הוציאה אותו פשיטא דחייב לשלם מאחר שידע כשהוציאו אבל אם עדיין הפקדון בידה חייב לשלם ואי אפשר לבעל לומר אי אפשי שתתבזה אשתי בבית דין כי משום אי אפשי לא יאבד זה פקדונו, לשון עץ חיים. ההוא גברא דאפקיד כשותא לגבי חבריה הוה ליה לדידיה כרי מן כשותא אמר ליה למשרתי' מהא רמי לתוך השכר אזל רמיא מאידך של הפקדון אמר רב עמרם היכא נדייניה להאי דינא נימיה ליה למשרת זיל שלים אמר לא אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי נימיה ליה לדידיה זיל שלים אמר אמרי ליה מהאי רמי הלכך אין משלם הבעל רק מה שנהנה לפיכך אם נעשה השכר חומץ פטר מלשלם בין כך ובין כך חייב השומר שבועה שכך אירע, עכ"ל המיימון (הלכות שאלה ופקדון פרק ד' ה"ט) ור"א עכ"ה.
<h2>דף לו:</h2>
בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) פסקינן הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין שהרי אומר לו המפקיד אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וטעמא את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרים ונאנס פטור השומר הראשון, וכן אם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני אם כן נודע שהוא נאמן אצל המפקיד לפטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפילו בבעלים שהרי הוציא השומר מידו ליד שומר אחר ואם הביא השומר ראיה שיפטר בה השומר ראשון כדין שמירתו פטור כיצד הביא השומר שני עדים שמתה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה. שומר שמסר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי הפרה לבעלים שהלכה כר' יוסי שאומר (שם ל"ה ע"ב) שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא כזה.
ראובן טוען לשמעון אני ואתה היינו בקולוני"א והיית קושר חבילתך וקשרתו ושמתו בספינה ונכנסת בה ופשעת בשלי השיבהו אלי והלה אומר לו כאשר עשיתי שלי עשיתי בשלך ושמתי חבילתי בספינה אשר היו בה יהודים וקפצו ליסטים ושללו הספינה שלי ושלך דין הוא שישלם שמעון דאמר רבא הילכתא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסר שמעון לספן בשכר חייב ואפילו היה הספן יהודי יכול ראובן לטעון לשמעון את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה וכל שכן גוי אבל אם ראו עדים ששללו אותו חפץ שמעון [פטור] בלא שבועה אע"ג דלא היה לשם דודאי אילו היה שם לא היה מציל כדתניא (ב"מ מ"א) רועה שבא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אם לא יכול להציל אף אם היה שם פטור אבל אם הניח אחד מבני ביתו שם ואפילו לא היו שם עדים פטור בשבועה ודווקא אשתו או בניו כדאמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אבל אם היה ראובן רגיל להניח סחורתו אצל הספן אפילו לא הניח שמעון שום אדם לשם פטור מכלום ובשבועה כדאמרינן (שם ל"ו) גבי הנהו גינאי דכל יומא היו מפקידין כליהם גבי ההיא סבתא כו', וכן טבעה הספינה (ואם) [ו]אין עדים (שמסר) [שנאבד] חפץ של ראובן חייב שמעון משום שומר שמסר לשומר ואם היה עבדו שם הרי הוא כמוהו וישבע העבד שנאבדו בספינה ופטור שמעון, עכ"ל. היו בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) אמר שמואל הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד בעלים אם בא לחזור ולקחת הפקדון מיד השומר מחזיר ומה שאמר בברייתא שאינו חוזר אוקימנא התם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השני אע"פ שעדיין הפקדון באחריות של קמא.
<h2>דף לז.</h2>
בפרק המפקיד שניים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר המאתים שלי והשומר אומר איני יודע ישבע כל אחד מהם שהפקיד ונוטלין מב"ה שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שמו של כל אחד על כיסו אבל אם הביאו לו שנים כאחד השלש מאות ובאו ותבעו כל אחד מאתים נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו שהרי לא היה לו ליזהר מי נותן מנה ומי נותן מאתים כיון שבאו שניהם יחד לא מקפידים זה על זה ואין לו לטרוח לכתוב שמם עליהם. — הגה"ה, וכן מי שתבעוהו שנים זה אומר אני הוא בעל הפיקדון וזה אומר אני הוא והשומר אומר אחד מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשנים, לשון מיימון (הלכות שאלה ופקדון פ"ה ה"ד) עכ"ה.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא יגע בהן אע"פ שהיו חוסרין והולכין במה דברים אמורים כשחסרו חסרון הראוי להם לכל השנה אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונם מוכרן בבית דין מפני שהוא משיב אבידה לבעלים וכשהוא מוכרן מוכר הוא לכהנים בדמי תרומה שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות. המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ דבש ונפסד עושה תקנה לבעל הפקדון ומוכרן בבית דין ואע"פ שעומדין בהפסדן ואין ההפסד פושה הרי הקנקנים והסלים מוסיפין ההפסד.
<h2>דף לח:</h2>
המפקיד אצל חבירו ספר תורה גוללו אחד לי"ב חדש ואם כשגוללו פותחו וקורא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא והוא הדין לשאר ספרים ואם פתח וקרא בגלל עצמו הרי הוא שלח יד בפקדון ונתחייב באונסין, המפקיד אצלו כסות של צמר מנערה אחת לל' יום כדרך שאמרו באבידה במה דברים אמורים בפקדון שהלכו להם בעליהם למדינת הים אבל אם היו עמו במדינה הרי זה לא יגע בו אע"פ שהוא אבד דאמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים שאומרים כן בפרק המפקיד (דף ל"ח). כל המוכר פקדונו על פי בית דין מוכרן לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ומותר להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן.
אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו שמת או שבאו גוים ומסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם. אמרינן בפרק האשה שהלכה (יבמות קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי אע"פ שנאמנת ותנשא לאחר ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, מת בעלי ונתיבמה הרי יבמה נכנס(ת) על פיה שנאמר (דברים כ"ה) יקום על שם אחיו המת וגו', אמרינן התם אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתה דכתובה אתאי ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו. מי שנטבע במים (שיש) [שאין] להם סוף ובאו עדים שנטבע ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו על פיהם היורשים נוחלין על פיהם ובמים (שאין) [שיש] להם סוף משיאין וכן אם ראו עדים שהוא צלוב או נהרג ולא הכירו פניו אבל אם היו לו סימן מובהק בגופו והכירו אותו בכל אילו דברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו מפני האיסור אבל לעינין ממון יורדין לנחלה בעדות זו, כן פוסקין כל גאוני מערב הלכה למעשה. שבוי שנשבה ושמעו לו שמת בקול בעלמא ולא בעדים וירדו יורשים וחלקוה ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ושמעו בו שמת וירדו יורשין לנכסיו וחלקו מוציאין אותו מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם ועיקרי הלכות אילו בהמפקיד (ב"מ ל"ח).
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות בית דין חייבין להתעסק בנכסים כיצד כל המטלטלין יהיו נפקדים ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקע קרוביו הראוין לירושתו כדי לעבוד בהם עד שיודע שמת או כשיבאו ולכשיבאו יטלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו ויטלו כמנהג כל אריסין של אותה מדינה דהלכה כשמואל שאומר שם כן ולמה לא יעמידו בית דין אפיטרופוס לעולם על הכל בין במטלטלין בין בקרקעי עד שיבואו הבעלים או עד שיודע שמתו לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפוטרופוס לבעלים שהם בני דעת וגם לא ימצאו בקל כמו ליתומים שיש שם מצוה רבה, נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור ענבים לבצור תמרים לגדור זיתים למסוק בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין להן אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק ומוכר הפירות ומניחין דמיהן בבית דין ואחר כך מורידין קרוב לנכסין שאם ירד תחילה שמא יתלוש אילו הפירות שהן כתלושין ויאכל אותם, וה"ה בחצירות ופונדקות וחנויות העשויות לשכר ואין צריכין עבודה ולא טורח ואין אדם נותנם לאריסות אין מורידין להם יורש שהרי גובה השכר ואוכל אלא כיצד עושין בית דין מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח בבית דין עד שיביאו ראיה שמת או שיבא ויטול את שלו ואין מורידין הקרוב לעולם [א]לא לשדות וגנות וכרמים [וכיוצא בהן שיהיה בהן כאריס כדי שלא יפסדו ונמצאו בורים ונשמים. מי שיצא] לדעת והניח את נכסיו ואין ידוע להיכן אזל ומה אירע לו [אין] מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד מסלקין אותו ואין בית דין צריכין להטפל בו ולהעמיד אפוטרופס (לו) [לא] לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו אלא יעמדו ליד המוחזק בהן עד שיבא זה ויתברר או עד שימות ויתבעו יורשין המטלטלין והקרקעות. מי שהניחו (שבוי) [שכן] אין לוקחין ממנו שכר שדה או כרם שהניחם בורי' ישארו בורים שהרי ברצונו אבד ממונו ואיבדה לדעת ואין אנו מצווין להחזירה, שמעו בו בית דין שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין ומניחין אותן אצל נאמן על פיהם ומניחין הקרוב לשדות ולכרמים כדין אריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבא.
כשמורידין קרוב לנכסי שבוי או לנכסי בורח או היוצא לדעת ששמעו בו שמת לא יורידו קטן שמא יפסיד הנכסים גם אין מורידין קרוב לנכסי קטן שנשבה או ברח שמא יטעון ויאמר זה חלקי המגיע לירושתי. — הגה"ה, כיצד היו ב' אחין אחד גדול ואחד קטן ונשבה הקטן או ברח אין מורידין הגדול לתוך שדיהו מפני שהקטן אינו יכול למחות ושמא יחזיק זה האח ולאחר זמן יאמר זה חלקי שהגיעני בירושתי מחמת ירושתי באתי ואפילו בן אחיו של זה הקטן שנשבה אין מורידין אותו לנכסיו שמא יאמר מחמת אבי ירשתי חלק זה. מעשה באשה אחת שהיו לה ג' בנות ונשבית הזקינה היא ובת אחת ומתה בת שנייה והניחה בן קטן ואמרו חכמים אין מורידין זאת הבת הנשארה לנכסי הקטן שמא מתה הזקינה ונמצאו שליש נכסים אילו לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין זה הקטן בנכסים שמא עדיין (הנקבה) [הזקנה] בחיים ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא כיצד עושין מתוך שצריך להעמיד אפטרופוס לחצי של הקטן מעמידין אפטרופוס על כל נכסי הזקינה אחר זמן שמעו שמתה הזקינה אמרו חכמים תרד הבת הנשארה לשליש הנכסים שהוא חלק מירושתה וירד הקטן לשליש שהוא חלק מנכסי הזקינה והשליש של בת השבויה מעמידין לו אפטרופוס מפני חלק הקטן שמא מתה גם בת השבויה ויש לזה הקטן חצי השליש שלה וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל המיימון (הלכות נחלות פ"ט ה"ב), ע"כ הגה"ה. — ואפילו קרוב מחמת אחי האם אין מורידין שאינו ראוי לירש הרחקה יתירה היא זו ואפילו ביניהם שטר חלוקה בין בבתים בין בשדות לא ירד ואפילו אמר כתבו עלי שטר אריסותא שמא יאבד ויאריכו הימים ויאמר שזה חלק ירושה בא לו או מחמת מורשיו ודווקא במקרקעי כדפי' בסמוך. — הגה"ה, וכן איתא פרק המפקיד אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ולא קטן לנכסי שבוי ולא קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן ומסיק לא שנא אחי דאבא ולא שנא אחי דאמא ולא שנא ארעתא ולא שנא בתי לא שנא עביד שטר חלוקה ולא שנא לא עביד לא מחתינן, עכ"ל תו'.
ראובן נשבה במדינת הים וירד שמעון קרובו לנכסיו חזר ותבעו מה שאכל וגם לסלקו מנכסיו דין הוא ששמין לשמעון כדין (עדים) [אריס] לפי שבדין ירד, כשמואל ורב נחמן ורב הונא דאיתא להו מורידין קרוב לנכסי שבוי ושמין לו (בעדים) [כאריס], ואע"ג שירד בעצמו בלא בית דין מכל מקום אשתכח דהא דאכל שפיר אכל ויש לו דין (עדים) [אריס] ואם היה שבוי קטן אין שמין לו דשמא שלא כדין ירד דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, לשון תו', ע"כ הגה"ה — ועיקרי הלכות אילו בפרק הניזקין (מס' גיטין) — הגה"ה, וכבר הסכימו הגאונים שמשביעין אותו הואיל ומפסיד והוא הדין לאפטרופוס שמינוהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה רודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשך או שפרץ בנדרים ובאבק גזל בית דין חייבין לסלקו ולהשביעו ולמנות להם אפטרופוס כשר וכל הדברים האילו לפי שיראה דיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים, לשון המיימון (הלכות נחלות פ"י ה"ז), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מ.</h2>
הגה"ה, המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא יערבם עם פירותיו עבר וערבם הרי זה יוצא לו חסרונו לחיטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ובאורז קלוף שנו דאי לא קלוף טובא חסר כך אמר ר' יוחנן לשעורין לדוחין תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור תנא לכוסמין ולזרע פשתן לגבעולין — פ"ה חסר כל כך אבל זרע פשתן נקי אינן חסר כל כך תנא כן לכל כור וכור וכן כל שנה ושנה תניא במה דברים אמורים כשערבן עם פירותיו אבל יחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך ופריך וכי ערבן עם פירותיו מאי הוי [ליחזי דידיה כמה הוי] — פ"ה ויראה מה חסר חסרו ויטול על של חבירו כפי החשבון — ומוקי לה במסתפק ולא ידע כמה מסתפק ויוציא לו שתות יין אם הפקיד לו יין בעת הבציר ועירבן עם שאר יינו כשבא להחזיר לו מזוקק מחסר לו שתות בין קליפת החבית והשמרים, שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בלע — פ"ה בליעת החבית — ואם היה שמן מזוקק בלא שמרים לא יוציא לו שמרים אם היו קנקנים ישנים פי' שכבר בלעו לא יוציא לו בלע ופריך והא אי אפשר דלא בלע אמר רב נחמן במזופפין שנו דזפת כיון דבלע חד זימנא תו לא בלע אמר אביי אפילו תימא כשאין מזופפין כיון דטעון טעון פי' נתמלאו. הפקיד לו פירות שאינם מדודין וערבם בפירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפיקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ולא ידע כמה היה ונמצא חייב שבועה ואינו יכול לישבע וכן הורה הרב ר' יוסף הלוי והרב רבו, עכ"ל המיימון (הל' שאלה ופקדון פ"ה ה"ו) ראובן טוען לשמעון תן לי חטי שהפקדתי לך והלה משיב אבודים היו ומכרתים דין הוא אם לא חסרו יותר מכדי חסרונם ומכרן אפילו בבית דין ישלם לו כשעת התביעה דקרינן ליה שולח יד בפיקדון כר' יוחנן ואליבא דר' עקיבא ואם חסרו יותר מכדי חסרונם ומכרן בבית דין דברי הכל משלם מה שקבל מהם ופטור, עכ"ל פסקי רבי אב"ן הראש"ה, עכ"ה. המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע הפסח הרי זה לא יגע עד שעה החמישית של י"ד מכאן ואילך יוצא ומכרן בשוק משום השבת אבידה לבעלים והוא הדין לשאר פקדונות שלא יגע בהן אע"פ שיודע בודאי שיוזלו לבעלים והוא הדין לשאר פקדונות במקום פלוני או יאנוס אותם המלך שמא יבא בעל הפקדון ויטול ממונו.
<h2>דף מ:</h2>
המפקיד חבית אצל חבירו בין שיחדו לה הבעלים מקום בין שלא יחדו לה מקום וטלטלה לצרכו ונשברה בין שהחזירה למקומה בין שהחזירה למקום שיחדו לה נשברה חייב לשלם טלטלה לצרכה בין שנשברה מתוך ידו בין שנשברה מתוך שהניחה במקום אחר פטור. — הגה"ה, הלכך לטעמיה דר' עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים המפקיד חבית אצל חבירו וטלטלה לצרכו ונשברה בין מתוך ידו נשברה בין משהניח חייב ולא מבעיא לא יחדו לה הבעלים מקום דלא למקומה אהדרוה אלא אפילו יחדו לה הבעלים מקום (דלא) [ד]למקומה אהדרה חייב דבעינן דעת בעלים כך אמר ר' יוחנן אליבא דר' עקיבא ולטעמיה דרב ששת אם הניחה במקומה שיחדו לה הבעלים אפילו טלטלה לצרכו פטור דלא בעינן דעת הבעלים ומסתברא לן דהילכתא כר' יוחנן דהילכתא כר' עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים, עכ"ל רב אלפס.
<h2>דף מב.</h2>
כיצד דרך שומרין הכל לפי הפיקדון יש פקדון שדרכו להשימו בחצר כגון הקורות והאבנים ויש דרכו לתת בבית ויש שדרכו לתת בקרקע כגון כספים כדאמר בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע שיטמינהו בקרקע טפח או בכותל בטפח הסמוך לקורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם גנבים ויגנבו, וכן לשונות של כסף וזהב ואבנים טובות נמי ומרגלית, השומר שהניח פיקדון במקום שאין ראוי לו ונגנב משם או אבד אפילו נאנס שם כגון דליקה שנפלה בבית ונשרף בבית הרי זה פושע וחייב לשלם ואמרינן בירושלמי (ב"מ פ"ג הי"א) אם הניח הפיקדון עם [שלו] אם הוא מקום הראוי לשמירה פטור ואם אינו ראוי חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ושמא במקום הראוי להשתמר דאמר בירושלמי כגון בכיפה של אבנים שמשתמר מפני הדליקה והגנבים שהרי בסמוך אומר במעשה שמסר הפיקדון לאמו משמע דחייב כשנתנם עם שלו. הגה"ה, בפרק המפקיד פסק רבינו תם דאם הניח הכספים במקום שמניח את שלו שפטור ודווקא במקום שמניח את שלו לאוצר אבל במקום שמניח את שלו להוצאה חייב, לשון פרק המפקיד, עכ"ה.
כשהניח הכספים בקרקע פטור שומר חינם פטור מן הגניבה שאין כאן פשיעה ושומר שכר שמא חייב והדעת מכרעת בזה שאונס גמור הוא ופטור ואין לך מקום הראוי יותר מזה. הגה"ה, אם השאיל אדם לחבירו ספר ואמר ליה אל תשים אותו בלילה אלא במרתף והניחו בחדר ונתפס במכת מדינה פטור דמה לי הכא מה לי התם אם היה במרתף היה נתפס כדאמרינן (ב"מ ל"ו ע"ב) מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ודוקא אם החדר מנטר מגנבי כמו המרתף אבל אי לא מנטרא מגנבי כמו המרתף ונגנבו חייב, לשון תו'. אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מכאן פסק רבינו תם באדם שנושא מעות של חבירו ונפלו ונאבדו שהוא פטור מדלא קאמר חייב למשמש, לשון תו' בריש פרק אילו מציאות, עכ"ה. ואומר שם המפקיד אצל חבירו כספים ערב שבת בין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותו עד מוצאי שבת ואם נתאחר במוצאי שבת כדי לקוברו ולא קברו ונגנבו חייב. הגה"ה, ואי צורבא מרבנן הוא פי' המפקיד פטור דדלמא איבעי ליה זוזי לאבדלתא, עכ"ל פרק המפקיד (ב"מ מ"ב), עכ"ה. מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו מעות והניחם בצריף של ערבה והרי הן טמונים בין הקנים ונגנבו משם ואמרו חכמים אע"פ שהן שמירה מעולה לעניין גניבה אינה שמירה לעניין אש והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וכן כל כיוצא בו.
בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) פסקינן הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין שהרי אומר לו המפקיד אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וטעמא את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרים ונאנס פטור השומר הראשון, וכן אם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני אם כן נודע שהוא נאמן אצל המפקיד לפטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפילו בבעלים שהרי הוציא השומר מידו ליד שומר אחר ואם הביא השומר ראיה שיפטר בה השומר ראשון כדין שמירתו פטור כיצד הביא השומר שני עדים שמתה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה. שומר שמסר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי הפרה לבעלים שהלכה כר' יוסי שאומר (שם ל"ה ע"ב) שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא כזה.
<h2>דף מב:</h2>
המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר ליה תן לי פקדוני ואמר ליה איני יודע אנה הנחתי אותו המתן לי עד שאבקש אותו ואומר שם כל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, ההוא גברא דאפקיד כיפי פי' נזמים גבי חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבתנהו אמר רב נחמן כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים לא שלם אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה אשתכח כיפיה ואייקור אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרי אפדניה למריה דשומא בטעות הוא דהא הוי כיפי דמעיקרא, עכ"ל פרק המפקיד (דף ל"ה), עד כאן הגה"ה. כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד אבל אם מסרו לבניו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחר זה פושע וחייב לשלם אלא אם כן הביא השומר שני עדים שלא פשע בה. אמר בפרק המפקיד (שם) מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו ונתנם השומר לאמו החביאה אותם אבל לא טמנה אותם ונגנבו ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם שכל המפקיד על דעת בניו הוא מפקיד אע"פ שלא אמר פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת אם סבורה שהם שלי וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהן פיקדון ואמרו חכמים ישבע השומר כי אותן מעות עצמן הן שנתנם לאמו ותשבע האם שהחביאם ונגנבו ופטורין שניהן וכן כל כיוצא בזה, מכאן אתה למד שהשומר שמסר פיקדון לאשתו ולבניו והודיעם שהן פיקדון ולא שמרו כדרך השומרים חייבין לשלם ובעל הבית פטור מטעם דכל המפקיד על דעת וכו' ורבינו תם פירש שאם אין לה לשלם חייב בעל הבית לשלם שאם לא כן כל אדם שיפקידו אצלו פיקדון יקחוהו בני ביתו שאין להם כלום ויאכלוהו ויפטר.
הגה"ה, שומר שמסר לאשתו ובניו גדולים ושמרו כראוי פטו' דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד והוא הדין לאמו כשהיא בביתו אבל אם אינה בביתו הרי היא כאחר ואין לו למסור לה הפקדון וכן בניו ובני ביתו שנשאו לחוץ והטעם לפי שמאחר שמכיר בבניו ובני ביתו על דעת כן הוא מפקיד שיתן להם לשמור ונראה שאם בניו ובני ביתו פשעו בפקדון שהוא חייב ואם לא אמר להם שהוא פקדון ולא שמרו אותו כראוי חייב לשלם בזמן הזה לפי דלא שייך למימר כדאיתא בפרק המפקיד (שם) לא אמר כו' כל שכן דטפי מזדהרא בהו לפי שאין רגילות עתה לטמון בקרקע אם אינם פקדון לפי שהבעל הבית בזמן זה הרי הוא כשולחני וצריך למעות אבל התם מיירי בבעל הבית שהיה דרכו לטמון מעותיו בקרקע בשביל הגנבים ולכך אומר כל שכן דטפי מזדהרא. אם הפקיד אדם לאשת חבירו פקדון ופשעה בו אין הבעל חייב לשלם הפקדון אבל אם הוציאה אותו פשיטא דחייב לשלם מאחר שידע כשהוציאו אבל אם עדיין הפקדון בידה חייב לשלם ואי אפשר לבעל לומר אי אפשי שתתבזה אשתי בבית דין כי משום אי אפשי לא יאבד זה פקדונו, לשון עץ חיים. ההוא גברא דאפקיד כשותא לגבי חבריה הוה ליה לדידיה כרי מן כשותא אמר ליה למשרתי' מהא רמי לתוך השכר אזל רמיא מאידך של הפקדון אמר רב עמרם היכא נדייניה להאי דינא נימיה ליה למשרת זיל שלים אמר לא אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי נימיה ליה לדידיה זיל שלים אמר אמרי ליה מהאי רמי הלכך אין משלם הבעל רק מה שנהנה לפיכך אם נעשה השכר חומץ פטר מלשלם בין כך ובין כך חייב השומר שבועה שכך אירע, עכ"ל המיימון (הלכות שאלה ופקדון פרק ד' ה"ט) ור"א עכ"ה.
ראובן הפקיד פירות אצל שמעון והיה לוי שכירו של שמעון לשמור פירותיו וכל אשר בביתו ולא שמר הפירות יפה והרקיבו ותובעו ראובן והלה משיב הלא ידעת כי לוי שומר שלי ולכן הפקדת לי דין הוא שיפטר שמעון אבל (אם) [עם] לוי יוכל לטעון היה לך להודיעני ופשעת בהם [ו]לוי חייב כדאמרינן גבי בקרא דלא הוי ליה (בכי) [ככי] ושני ומת ואיחייב ליה למוכר לשלם בקרא דלא איהו מסר ליה דאיבעי ליה לאודועי, עכ"ל פסקי אבן הראש"ה, עכ"ה.
<h2>דף מג.</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף מח.</h2>
הגה"ה, בפרק הזהב גבי נתן פרוטה של הקדש מדקדק רבינו תם (תוד"ה והא) שהמשכיר סופר דכיון שמשך קולמוס אינו יכול לחזור בו ואינו נראה לר"י הראיה. מסופק ר"י בקבלן אם יכול לחזור בו כשמשך כלי אומנותו, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מט:</h2>
שנינו בפרק האומנין (דף פ') האומר לחבירו שמור לי זה ואמר ליה הנח לפני הרי זה שומר חנם. — הגה"ה, וכן אם היה ראובן עומד ברשות הרבים ואמר ליה שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו ואמר ליה הנח לפני ונגנב דין הוא שחייב ראובן כדין שומר חנם בפשיעה, לשון אבן הראשה, עכ"ה. — ומוכיח בגמרא שאם אמר ליה הנח לפניך או הנח סתם שהיא בעיא ולא נפשטה או שאמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא פרק הזהב (דף מ"ט) אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר ואינו חייב שבועה כלל אבל תקנת חכמים הגאונים שהיו מחמירין סתם על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנה לבעלים. אחד המפקיד ואחד המשאיל או המשכיר חברו בעדים או שלא בעדים משפט אחד להם כיון שהודה זה על פי עצמו ששמר לו או שאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומר מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.
<h2>דף נו.</h2>
שלושה דינין האמורין בתורה בד' שומרים אינו אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט מכאן אמרו חכמים העבדים והקרקעות והשטרות [וההקדשות] שומר חנם שלהן אין נשבעין נושא שכר והשוכר אינן חייב לשלם ואם קנו מידו חייב באחריותו אפס חכמים תקנו שנשבעין שבועות שומרין על ההקדשות שהוא כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. פסקו הגאונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו בגניבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו פשיעה ושומר שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן בהחובל (ב"ק צ"ג) גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדיה ההוא [גברא] פשע בה אתו גנבי וגנבוה ובא למפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותן שמעטיה מכח המקרא אפילו מפשיעה נמעטו להפטר אבל רבינו משה פסק (הלכות שכירות פ"ב, ה"ג) שכל פושע (מריק) [מזיק] הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, אם שוכר אדם סוס מחבירו וחבל בו אפילו שבת לא מחייב וחייב שבועה שלא פשע ואם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס בידו חייב לשלם פחת דמיו לפי שעת הקלקול ועיין בפרק השולח בגיטין (מ"ב ע"ב) ונפסק הלכה למעשה באחד ששכר סוס מחבירו וקלקלו עד שנתבטל ממלאכתו הרבה ופטרוהו והראו בפרק השולח שאינו משלם על השור שבת גם הורה רי"ץ בדבר אך הקדוש מדרוייש היה רוצה לחייבו ואמר דלא פטרינן שבת אלא במזיק אבל בד' שומרים לא אבל רי"ץ [סבר] דמזיק וד' שומרים שוים ננהו ותופסים עיקר דברי רי"ץ עכ"ל תוספות עכ"ה.
<h2>דף סד:</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף סט:</h2>
שנינו בפרק הפועלים (דף צ"ד) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכן תניא (שם) שמתנה בעל הפקדון על השומר חנם ועל השומר שכר להתחייב בכל כשואל אפילו באונסין ואפילו בלא קניין, שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון התנאי(ם) קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר ר' יוחנן בההיא הנאה שמאמינו גמר ומקנה ומשעבד נפשיה. — הגה"ה, והא דאמר באיזהו נשך (דף ס"ט) אסור לו לאדם לומר כל המעות יהיו שלך באחריות והחצי שכר שלי דאי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא היינו לפי שמקבל עליו כל האחריות והוי כמו שהם שלו ואם כן הוא נותן לו רבית אבל שומר שכר שקבל עליו כל האחריות אע"פ שקבל כל שכרו אין כאן רבית דהוי שכר בטול בהמתו, לשון עץ חיים. טען זה שהיה תנאי שם והלה אומר לא היה תנאי שם (ה)נשבע השומר שבועת השומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי, טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי לך אלא הא ביתא קמך נשבע שבועת היסת שלא קבלו אלא כדרך זה וכולל בשבועה שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים.
הגה"ה, ראובן טען לשמעון השכרתי לך סוס בכך לשבוע ואם ימות אצלך עליך לתת לי זקוק ועשה בו מלאכה ב' שבועות ומת והנני תובעך השכירות והזקוק והלה אומר לא דמחזי כריבית דין הוא לשלם לו את הכל ולא הוו הדמים עליו בהלואה כדתניא [ס"ט ע"ב] (השואל) [השם] פרה לחבירו כו'. ראובן המשכיר סוסו או השאילו לשמעון וסייעו בשנוגריף עד שיעלה או שהגביה משוי אפילו פשע בו פטור דסייע עמו במלאכתו ואם מתכוין להגביה ולראות פן יכבד המשוי על הסוס חייב שמעון (בר) [כר'] חנינא (באוגר) [דאוגר] כונדתיה (דף צ"ז), ל' פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף ע.</h2>
בפרק ב' דקידושין (דף מ"ב) האחין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כרבנן ופוסק רב נחמן כמותם וחוזרין ולוקחין חלוקה אחרת אחר שהגדילו ופירש רבינו תם (שם בד"ה ובוררין) דבוררין דקאמר בגורל ובשומת בית דין ובגורל נמי צריך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות יפות שטוב שיטול כל אחד חלקו ביחד משיטול שליש כל שדה ושדה. וכן שייך ברירות בחלונות וסולמות ודרך, וזה הברירות בדבר שאין בו גוד או אגוד אע"פ שבפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ז) גבי עבדים של יורשים שאוכלין בתרומה משמע קצת דבכל עניין מדבר יש לדחות אותה ראיה. מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך לימנות אפטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבים בית דין להעמיד אפטרופוס עד שיגדלו שבית דין הן אביהן של יתומים צוה המוריש ואמר ינתן חלק לקטן ומה שירצה יעשה בו הרשות בידו. בית דין הן אביהן של יתומים ואמר בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) אין ממנין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על (העבדות) [העברות] ואם (מינהו) [מינן] אבי יתומין הרשות בידו אבל מחזירין על בני אדם כשרים לטעון בעבור היתומין ולשמור ממונם בשבילן בין קרוב בין רחוק אלא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. אין בית דין נזקקין לנכסי קטן אם היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד להעמיד לו אפיטרופוס אלא אם כן צוה מורישו על כך וחרש ושוטה הרי הן כקטן ומעמידין להם אפיטרופוס.
מסיק רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע') שמעות של יתומים מוסרין אותן בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם ערעור ויהיה איש נאמן דאינו רגיל להיות סרבן בבית דין ולא קבל עליו נדוי מעולם ונותנין לו קרוב לשכר ורחוק להפסד כפי מה שיראו הדיינין ואינו מחלק בין רחוק לקרוב וכן כתב רב אלפס (ב"מ סי' פ"ב) בשם רב צמח גאון דאף רב הונא שאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הילכך מעות קטן יהבינן להו לקרובים ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות ואומרים שם אבל דבר מסויים כגון כלי של זהב או חולי של זהב לא דילמא פקדון נינהו ואומר רבא דילמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ואם תאמר והיאך שקיל ליה והרי יטעון לקוח הוא בידי ויש לומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו בכלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריח הדיינים להראות לעדים אם הוא זה, לא מצאו אדם שיתנו לו כך המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד מוציאין מהם מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד אפטרופוס שיתעסקו בהם, כל המטלטלין של יתומים שמין אותן (ומוסרין) [ומוכרין] אותן בבית דין אם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק (ומוסרין) [ומוכרין] אותן ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים.
מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכו בשוק שמא יארעו אונס בדרך הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה. כשמעמידין בית דין אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו והוא מכניס ומוציא ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל יצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויחו להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי, כשיגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום כשמינוהו בית דין.
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול דאמר במתניתין אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע בנטילת חפץ שלא נטל כלום לעצמו אבל אפטרופוס שמינו אבי יתומים לא ישבע על טענת ספק דילמא ממנע. תניא (שם) האפוטרופוס עושה להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל מצות האילו כדי לחנכן וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. ואין פוסקין להן צדקה ואין מפדין מהן את השבויים ולא כל דבר שאין לו קיצבה לאתויי תנחומי אבלים, — הגה"ה, ומי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם ראוי, מיימון (הלכות נחלות פי"א הי"א), ע"כ הגה"ה — ואפיטרופוס אינם רשאין לדון בנכסי יתומים לחוב על מנת לזכות אם יתחייבו בדין אין היתומים נפסדים אמנם אם באו יתומים לחלוק בית דין מעמידין להן אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כדאמר רב פפא פרק ב' דקידושין (דף מ"ב, א"ה לפנינו איתא רב גידל). ובירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) גרסינן אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפטרופוס ליתומים לחוב עליהם אלא לזכות עליהם ולבסוף אם חבו חבו ומתניתין מסייעא ליה. (גיטין נ"ב) אין האפטרופוס רשאי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברעה ולגאול ביפה שמא ישתדפו מה שקנו ואין האפטרופוס רשאי למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות שמא ישתדפו וכן פסק מהר"ם, ומסקינן התם שמוכרין שדה ליקח שוורים לעבוד שדות אחרים שהם עיקר נכסי השדה, יש לאפטרופוס למכור בהמה ועבדים להאכיל ליתומים אבל לא להניח מעות ובכל ענין יש להם לעשות בנאמנות לירא מהשם. (שם) עמרם צבעא אפטרופוס דיתומים הוה אתו קרובים קמיה דרב נחמן א"ל הלביש ומכסי ממון היתומים אמר להו הרשות בידו כדי שיהיו דבריו נשמעין אמרו ליה הא קאכיל ושתי הרבה ולא אמיד להוציא כל כך משלו אמר להו אימר מציאה מצא אמרו ליה הא קמפסיד להם אמר להו אייתי סהדי ואיסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
<h2>דף עו.</h2>
שנינו בפרק הפועלים (דף פ"ג) השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שלא נהגו כן אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן הכל כמנהג המדינה לרבנן ואמר בירושלמי (פ"ז ה"א) זאת אומרת מנהג מבטל ההלכה. עוד שם השוכר הפועלים ואמר להם כשנים מהם כבני העיר השוכרין רואין פחות שבשכירות ויתר שבשכירות ומשמנין ביניהם וחילוקין יש בעניין שנים מהם בפרק האומנין (דף ע"ו) ואילו הן האומר לשלוחו צא ושכור לי הפועלין בג' והלך ושכר לו בד' אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן ד' ונוטל מבעל הבית ג' ומפסיד אחד מכיסו ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן בעל הבית כהלכות המדינה היה במדינה יש נשכר בו' ויש נשכר בד' אינו נותן להם אלא ג' ויש להם תרעומת על השליח במה דברים אמורים שאין מלאכתן נכרת אבל אם היתה מלאכתן נכרת והיא שוה ד' נותן להם בעל הבית ד' לפי שאלו לא אמר להם כך לא טרחו ועשו שוה ד' אמר ליה בעל הבית שכור לי בד' ושכר בג' אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח אמר ליה בעל הבית (אין דעתם אלא) בג' והלך שליח ואמר להם בד' ואמרו לו כמו שאמר לך בעל הבית אין דעתם אלא שיתן להם בעל הבית יותר על ד' אם אמרו כן לשליח דעתם אעלויא ולא לפחות מד' ולעולם נוטלין ד' ומדבר שאמר השליח שכרכם עלי שאם אמר שכרכם על בעל הבית לא יטלו לעולם כי אם ג' שהרי סוגיית התלמוד מדבר שאין מלאכתן נכרת כגון בחפורה מלאה מים כך פירש רבינו חננאל אמר בעל הבית בד' ואמר השליח בג' ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אע"פ שמלאכתן נכרת ששוה ד' אין להם אלא ג' כי בעיא היא ולא איפשיטא הילכך המוחזק בממון עיקר. אמר רבא (דף ע"ו) השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם אלא תרעומת זה על זה במה דברים אמורים שאין בחזרתן אלא תרעומת כשלא הלכו אבל הלכו החמ(ו)רים ולא מצאו תבואה הלכו הפועלים ומצאו שדה לחה או ששכרן לחפור השדה ומצאו מלא מים אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים וגם ראוה פועלים אין לפועלים כלום דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשכרו ולא היה להם לילך לשם כיון שירדו גשמים בלילה בידוע שלא היו יכולים לעשות בו שום דבר ומיד שהאיר היום היה גם לשכור עצמן במקום אחר ואם לא (ניכר) [ביקר] נותן להם שכרן כפועל בטל שהרי עליו להודיעו במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה אבל התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום אמר רב דחוזר.
<h2>דף עז.</h2>
השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן שכר מה שעשה. אמר רבא השוכר הפועל להשקות שדה מן הנהר ופסק בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם דרכו להפסיק אם הפועלים מן העיר אין להם אלא מה שעשו אבל אם הפועלים ממקום אחר נותן להם שכר כפועל בטל מחצי היום הנשאר. ואמר רבא שכרן להשקות השדה ובא מטר בלילה הפסד דפועלים הוא בא הנהר הפסד דבעל הבית הוא ונותן להם כפועל בטל. ואמר רבא השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל, ואם היה מן החופרים עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכן לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה הרי זה נותן לו שכרו משלם.
הגה"ה, ונראה דהלכה כרב דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ומכאן נראה דין מלמד דמלמד יכול לחזור בו אפילו בחצי הזמן דהוי כפועל ויטול מה שעשה ודווקא כשבעל הבית מוצא מלמדים אבל אם אינו מוצא להשכיר שוכר עליו אע"ג דפועל הוא שני למוד דדבר האבד הוא ובדבר האבד אמרינן אפילו בפועל דשוכר עליהן ואם בעל הבית מוצא להשכיר יטול כפי מה שעשה והשאר יפסיד והיינו כשלא למד כלל משחלה אבל אם למד קצת יטול הכל ולא ישייר כלום וכל שכן בעל הבית חוזר ידו על התחתונה דאם ימצא להשכיר עצמו ישכיר ואם אינו מוצא להשכיר עצמו בעל הבית נותן לו שכרו משלם ואע"ג דבפועל אמרינן דאינו נוטל אלא כפועל בטל מכל מקום שאני למוד דנוח לו לאדם לעשות מלאכה מלמוד מלבטל המנה והוי כמו אוכלסי דמחוזא דאמרינן התם דאי לא עבדי חלשי, לשון תו', ע"כ הגה"ה. — ופועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות בין הוזלו בעוד ששכרן ובין לא הוזלו ובין שהוזלה המלאכה ובין שלא הוזלה שפוסק שם רבא הלכה כר' דוסא בקבלן וכרבנן בפועל. כיצד קבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעין קצר חציה והניח חציה שמין מה שעתיד לעשות ולא יפרע לו רק השאר ממה ששכר אם היה שוה ו' דינרין נותן לו שקל במה דברים אמורים בדבר שאינו אבד אבל בדבר שהוא אבד מוכיח במשנה שאחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה ויד בעל הבית על התחתונה ופירש רש"י יתן להם מה שעשו. — הגה"ה, ואם כן לפירוש רש"י מלמד תינוקות שחזר בו המשכיר משלם שכרו משלם דאי לא עבדי (לא) חלש וא"נ לא חלשי כפועל בטל משלם ואור"ת אף לא משכח לאוגורי לית עליה אלא תרעומת כי לא הלכו וכי לא התחילו במלאכה. [דין סוס] והשוכר סוס וחזר בו והאי לא משכח לאוגורי משלם כפועל בטל, לשון תו' בפרק האומנין, ע"כ הגה"ה. — ואם הוזלה מלאכת פועלים יתן להם מה שפסק לבד מה שצריך להוציא בהשלמתן, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן שלא תאבד או ישכור פועלים וכל מה שיוסיף לאילו הפועלים על מה שפסק לראשונים יטול מהם. — הגה"ה, ומי שהשכיר סופר או מלמד ורוצה לחזור בו בעל הבית יכול להתנות עמו ליתן יותר מתנאו ולא יתן לו אלא מה שקצץ ליתן לו קודם כדאיתא פרק השוכר האומנין (שם ע"ה) שוכר עליהן ומטען, עכ"ל התשב"ץ (סי' תקכ"ו). ועד כמה אמר רב נחמן עד שכרן של ראשונים ואם יש להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד (ב') [נ'] דינר בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל ג' או ד' במה דברים אמורים בזמן שאין להם פועלים לשכור בשכרן אבל אם יש להם פועלים לשכור בשכר יאמרו לו לך צא ושכור מאילו והשלם מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן ואין לו עליהם אלא תרעומת.
ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. — הגה"ה, אם חלה המלמד או נאנס קצת מן הזמן שהיה לו ללמוד ולא היה יכול ללמד מפני שהיה אבל או שאר אונסין אינו חייב להשלים בסוף הזמן כדאמרינן פרק קמא דקידושין (דף י"ז) חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, לשון תשב"ץ (סי' תקכ"ז), הגה"ת התשב"ץ (שם) — מיהו מנכין לו לפי הזמן שחלה אפילו למד חצי הזמן ואע"ג דאמר חלה שלש כו' הני מילי גבי עבד עברי שפרעו לו כל שכרו מתחילת שש בשעה שקנה אותו ואין שום חיוב ממון עליו כדאמר (קידושין ט"ז) עבד עברי גופו קנוי אך שגזירת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל מלמד שהוא כשכיר יום לעולם אין לו מאשר לא עשה אע"ג דנאנס, ע"כ הגה"ה. — ואם חלה התלמיד הבעל הבית יכול ליתן לו אחר ללמוד שלומד כל כך בטוב כמו הראשון או יותר אבל אינו יכול ליתן לו אחר גרוע מן הראשון (וגם שאר מלאכה אינו יכול ליתן לו אחר גרוע מן הראשון) וגם שאר מלאכה אינו יכול ליתן (ללמד) [למלמד] לעשות וצריך ליתן שכרותו משלם כי במלמד אינו מרויח בזה ואדרבה הוא מתקלקל כמה שהוא בטל כמו הנהו אוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, הגה"ת התשב"ץ (סי' תקכ"ח), אך אם יש לו לתלמיד חלי תמיד והמלמד דר בעיר אין לו שכר כי אם לפי מה שלמד וצ"ע בפרק השוכר את האומנין, עכ"ל התשב"ץ והגהותיו (שם). הגה"ה מתו' פרק האומנין, אם שכר אדם מלמד לבנו וחלה הבן אם הוא רגיל להיות חולה אם המלמד מבני מתא שמכירו פסידא דמלמד שניהם היו פושעים במה שלא התנו ואם אינו מבני מתא פסידא דבעל הבית דהוא פשע כשלא התנה ואם אינו רגיל להיות חולה פסידא דמלמד. כללא דמילתא כל היכא דשניהם פושעים או שניהם אנוסים פסידא דפועל והיכא דפועל אנוס ובעל הבית פושע פסידא דבעל הבית ואי אית ליה עבידתא דניחה ליה מיניה או דכוותיה עבידא ואי לא יהיב כפועל בטל ואם הוא כאוכלסי דמחוזא דאנן יודעים בו דאינו חפץ להיות בטל ונוח לו יותר ללמוד נותן לו שכרו משלם אבל בסתמא לא, ואם תלמיד נשא אשה בתוך זמן השכירות לא יפסיד שכיר את שכירתו אלא אם ירצה המשכיר לתת לפניו תלמיד אחר שיש לו לב כמוהו יתן ואם רגילות בעיר שמושלי העיר גוזלין ולוקחין הספרים מפני השמד יש לו למלמד להתנות בתחילה שאם יגזלו לפניו את ספרו שהוא לבעל הבית שלא יעכב שכרותו בזה ואי לא לא, ויכול בעל הבית לעשות תנאי למלמד בתחילת הלמוד על מנת כן אני שוכר אותך אם אין אתה עושה כרצוני שאחזור בך כל זמן שארצה ואע"ג דלא כפליה לתנאי יכול לחזור בחצי הזמן דאין תנאי כפול, עכ"ל התו'. וזה מן התשב"ץ (סי' תקכ"א), משכיר צריך ליתן לו מעות או דבר אכילה יותר משכירות משום הענק תעניק לו ואין יכול לומר לשכיר טול מה שעשית בשכרך. — הגה"ת תשב"ץ (שם), המשכיר צריך לטרוח לפרוע השכר ולמכור קודם מעינייניו להמציא לו מעות לפורעו ואף אם אין לו מעות לא יפטר כשנתן לו שוה כסף דגבי שכירות לא אמרינן שוה כסף ככסף כדאמרינן בפרק (המקבל (ב"מ ק"ט)) [הבית והעליה (ב"מ קי"ח)] שאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, עכ"ל הגה"ה. — ראובן שלומד בנו של שמעון ושמעון נתן לו ספר הקדש [ורוצה לעכבו] עבור שכרותו פסק הר"ם נ"ע שראובן יכול לעכב הספר ולמכרו עבור שכרותו והקהל יתבעו משמעון לפטור הספר מיד ראובן, עכ"ל התשב"ץ (סי' תקכ"ב) והגה"ה.
ראובן תובע לשמעון שכרותו ואומר הייתי בביתו ד' שבועות ולימדתי בנו ורדף אותי מביתו ושמעון השיב לו לא רדפתי אותך וגם בני לא היה יודע מה שלמד לפניך שום דבר מעשה היה ופסקו לו לשלם לפי שכירותו, לשון תו'. גבי עבד עברי תנו רבנן (קידושין כ"ב) כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו ופי' התוספות (שם דף כ' ד"ה כל הקונה) כדאמרינן בירושלמי דפעמים צריך שיהיה יותר כגון דאין לו אלא כר אחד דאם שכב עליו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו ואינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שצריך שימסרנו לעבדו. תנו רבנן ויצא מעמך אמר ר' שמעון מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו פי' התו' דכיון דידע שיש לו אשה ובנים שהם מוטלין על העבד וקנאהו להיות עבד אם כן חייב במזונותיה, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ב). ראובן טען לשמעון השכרתיך לכתיבה ונתתי לך ספר להעתיק השיבהו לי והלה אומר נגנב ממני דין הוא דחייב דשומר שכר הוי ואם (חיכו) [חתרו] הגנבים בביתו פטור דאונס הוא לגביה ואם אמר לו שמעון גמרתי מלאכתך טול והבא שכרי או שהקדים ראובן שכרו לא הוי שומר שכר כדתניא (ב"מ דף פ') וכולן שאמרו טול וכו' ונשבע שלא פשע כשומר חנם, עכ"ל פסקי אבן הראשה, עכ"ה.
<h2>דף עח:</h2>
עוד שם אמר שמואל והלכה כמותו השוכר את הבהמה (והכריחה) [והבריקה] או נתעורה או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור בזמן השכרות אם נלקחה דרך הליכה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך שמזלך גרם וחייב ליתן לו שכרו משלם ואם לא נטלה בדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור אחר אע"פ שסופו לחזור בתוך זמן השכירות מכל מקום אין לו להחזיר עד שתחזור ותניא אמר ר' שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים שאם חלתה או נשתטית אומר לו הרי שלך לפניך כששכרה לשאת משאוי שאיפשר להשליכן בלא טורח אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת כלי זכוכית חייב להעמיד לו (סמוך) [חמור] אחר אם שכר ממנו חמור ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחזור ויחשוב עמו על שכר שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה (או) [בין] ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב שיטת התלמוד כך הוא שאם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר או יחזיר לו כל שכרו אמר ליה חמור זה אני (שוכר) [משכיר] ומתה אם יש בדמים ליקח יקח לשכור [ישכור] חמור אחר כשמואל דאמר אין לחוש לכלוי הקרן של בהמות המשכיר. בפרק אילו מציאות (דף כ"ט) אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר.
<h2>דף עט:</h2>
עוד תניא בפרק האומנין השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר כל הדרך ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד מקום שפסק שוכר שוכרה [ו]יש לבעל הספינה עליו דין תשלומי (דפסחא) [רפסתא] דספינה פי' שהספינה מתרועעה בהוצאת ובהכנסת החבילות אבל פרקה לטוענה בגווה פירש רבינו חננאל כגון אם מכר הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך וירד הוא ועלה הלוקח נוטל חצי שכר מן הראשון וחצי שכר מן האחרון ויש עליו לבעל הספינה תרעומת מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו וגם צריך לטרוח ולמשוך בחבל הספינה שתהא סמוכה לשפת הנהר עד שיצא זה ויכניס האחר וכן כל כיוצא בזה, מכאן פסק רבינו משה (הל' שכירות פ"ה ה"ה) המשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים כמניין בני ביתו אבל היו ד' לא ישכיר לה' שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אבל בקרקע או בספינה אין אומרים כן. וכן פסק אם אמר ליה בעל הבית לשוכר למה תטרח לשכור ביתי לאחרים אם אין אתה רוצה לעמוד בה צא והנח אותה ואתה פטור משכירתו אינו יכול להשכירו לאחר שזה (כאומר) [באל] תמנע טוב מבעליו. עוד תניא שם השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול אמאי לימא הא חמרא הא ספינתא אלא ביין זו וספינה סתם אם [לא] נתן לא יתן ולימא ליה הא ספינתך הבא חמרא אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא ביין זו וספינה זו אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. — הגה"ה, ראובן שכר מקצת ביתו לאשה אחת שיש לה בנים והתנה לה להלוות לה כרים וכסתות וכעסה אשתו עמו והלכה לה חוץ לבית ובאה האשה ואמרה בחצי הזמן אינני חפיצה להיות דרה עמך אחרי שאין אשתך עמך מפני יחוד והשכירות ממה שהייתי בביתך פרעתי לאשתך וראובן טוען מה שפרעת לאשתי אינו כלום משום דעבד ואשה פגיעתן רעה ומן היחוד הרי לך בנים אם נתנה לאשה המעות קודם הכעס כיון שרגילות לאשה לישא וליתן בבית פטורה וצריכה לישבע על זאת מתי נתנה אם אין לה עדים ומן היחוד כיון שיש לה בנים אין לה יחוד, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף פ.</h2>
עוד שם אמר רבא השוכר את הבהמה להביא סאה של חטים והביא סאה של שעורין ומתה חייב מפני שהנפח קשה למשוי ושעורים יש להם נפח וכן כל כיוצא בזה אבל שכרה להביא עליה שעורין והביא עליה חטין כמשקלו ומתה פטור. עוד תניא שם השוכר את הבהמה לרכוב עליה איש לא ירכוב עליה אשה לרכוב עליה אשה ירכיב עליה כל אשה שירצה בין מעוברת בין גדולה בין קטנה ומניקה, שם מוכיח בברייתא שהשוכר את הבהמה לתת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אחד משלושים על השיעור שפסק עמו ומתה הבהמה חייב פחות מכן פטור אבל נותן הוא שכר התוספות שכר סתם אינו נושא אלא במשקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף לה חלק אחד מל' כמה שדרכה לשאת ומתה או נשברה חייב. הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה חייב בנזקין ומפרש רב אשי אע"פ שהוא בר דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו שמא מחמת חלי הוא זה הכובד.
<h2>דף פ:</h2>
שנינו פרק האומנין (ב"מ פ') כל האומנין שומרי שכר וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות או שאמר ליה גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלי הוי האומן שומר חנם אבל אם לא אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדין הוא נושא שכר. בפרק הגוזל קמא (ב"ק צ"ח) נתן לאומן לתקן וקלקלו חייב לשלם כיצד נתן לחרש כלי שדה תיבה ומגדל לקבוע להם מסמר ושברן או שנתן להם עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שדה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי וכן פסק רבי אלפס וכן פסק ר"י בפרק המקבל (ב"מ קי"ב ד"ה אומן) כרב אשי שאומר כן, עוד שם הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היצאה נותן לו בעל הצמר את היצאה ואם היצאה מרובה על השבח נותן לו השבח בלבד כר' יהודה והלכה כמותו. — הגה"ה, ונראה הילכתא דאומן קונה בשבח כלי, פ"ה קבלן שקבל עליו לגמור את המלאכה כשהשביח ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כמה שהשביח דאע"ג דבפרק המקבל (שם) מפרש טעמא דרב ששת דקבלן עובר בל תלין משום דאין אומן קונה בשבח כלי הא מסקינן בפרק הגוזל קמא רב ששת לא פליג אדרב אשי דאמר אומן קונה ומוקי לה לדרב ששת בשליחא דאגרתא, עכ"ל שנ"ץ בפ' האיש מקדש (דף מ"ח), עכ"ה.
שנינו בפרק האומנין (דף פ') האומר לחבירו שמור לי זה ואמר ליה הנח לפני הרי זה שומר חנם. — הגה"ה, וכן אם היה ראובן עומד ברשות הרבים ואמר ליה שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו ואמר ליה הנח לפני ונגנב דין הוא שחייב ראובן כדין שומר חנם בפשיעה, לשון אבן הראשה, עכ"ה. — ומוכיח בגמרא שאם אמר ליה הנח לפניך או הנח סתם שהיא בעיא ולא נפשטה או שאמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא פרק הזהב (דף מ"ט) אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר ואינו חייב שבועה כלל אבל תקנת חכמים הגאונים שהיו מחמירין סתם על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנה לבעלים. אחד המפקיד ואחד המשאיל או המשכיר חברו בעדים או שלא בעדים משפט אחד להם כיון שהודה זה על פי עצמו ששמר לו או שאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומר מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.
שנינו בפרק השוכר המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנן בשעת הלואתו [בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו] הרי זה כשומר שכר. — הגה"ה, ובשערי רב היי כתוב דדווקא משכנן שלא בשעת הלואתו אז הוי כשומר שכר אבל משכנו בשעת הלואתו דינו כשומר חנם, עכ"ל, ע"כ הגה"ה.
הגה"ה, וכן נמי לפעמים שאדם מסופק אם הוא אונס או פשיעה ויש לו לשלם לו מחצה וכן איתא בפרק האומנין (דף פ"ג) בסופו דדרו באיגרא פי' מוט באמצע ונותנו על כתיפו ונושא שני כדין בשני (ראשון) [ראשיו] קורג"א בלע"ז ואיתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה משלם מחצה ושוכר יש לו דין שומר חינם לפי דהוה פלוגתא ולא איפשטא ואזלינן לקולא בספיקא דממונא עכ"ל עץ חיים.
עוד שם בפרק השואל (דף צ"ח) השואל פרה מחבירו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או עבדו או ביד שלוחו אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות השואל הרי זה פטור ואם אמר ליה השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד שלוחך או שאמר המשאיל הריני משלח לך ביד בנך או ביד שלוחך [או ביד] עבדך העברי או ביד בני או ביד שלוחי ואמר ליה השואל שלח ושלחה ומתה בדרך הרי זה חייב אבל אם שלחה ביד עבדו הכנעני אע"פ שאמר ליה השואל שלח ומתה פטור מפני שידו כיד רבו ועדין לא יצאה מרשות המשאיל, וכן אם בשעה שמחזיר השואל לבעלים אם שלחה ביד אחר ומתה קודם שהגיעה לרשות המשאיל הרי זה חייב שעדיין היא באחריות השואל ואם שלחה על פי המשאיל מדעתו על ידי אחר ומתה פטור אבל לא על ידי עבדו הכנעני, אמר רב חסדא (דף פ"א) במה דברים אמורים כשהחזירה תוך ימי שאלתה אבל אחר ימי שאלתה יצאה מדין שואל ואמר אמימר בפרק השואל (א"ה בפרק האומנין דף פ"א) שהוא כשומר שכר עליה ולפיכך מיתה או נשבית אחר ימי שאלתה פטור וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פא:</h2>
בפרק האומנין (ב"מ פ"א) מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזל אורחא דנהר פקוד ומת החמור אמר בחזרתו בנהר פקוד אזלי ולא היה שם מים אמר אביי הואיל ואיכא עדים שהמים [מצויין] בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. — הגה"ה, מעשה באחד ששכר מלחים להביא שומשמין למקום פלוני והתנה עמהם שיתחייבו בכל אונס שיארע להם עד שיגיע למקום פלוני ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבין להוליך שומשמין אילו על גבי בהמה עד אותו מקום וכן כל כיוצא בזה, והוא הדין לכל תנאי שבעולם שבממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא הדברים הידועים שבגללו היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה, עכ"ל המיימון (הל' מכירה פי"ט הל' ו'—ז'). מי שמסר לשלוחו חפץ ואמר לו שאהו עד מקום פלוני ולא תלך באותו דרך [דאיכא מכשולות גדולין באותו דרך ונאנס ואמר הולכתי באותו דרך] אכן לא נאנסתי מחמת מכשולות שאמרת לי נאמן דמה לו לשקר כיון דאין עדים שראו אותו הולך באותו דרך ואם ידוע לכל שיש מכשולות מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן, לשון תו', ע"כ הגה"ה.
בפרק המפקיד (ב"מ ל"ד) שנינו שומר חינם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה, הורו הגאונים שאם היה הפיקדון דבר שעשוי ומצוי למכור בשוק כגון פירות ואניצי פשתן וכל כיוצא בזה הרי זה משלם ואינו נשבע. אמר השומר הא בית' קמך אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, טען השומר שכך אמר לו והמפקיד אומר לא כך היה מתוך שיכול לומר שמרתי בדרך השומרים ונאנסתי נאמן בשבועה כמה שאמר כך, המפקיד אצל חבירו בעדים אין השומר יכול לטעון ולומר לקחתי ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפיקדון עצמו מן היתומים עצמן בלא שבועה ולא עוד אלא מוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ה) מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן לו סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמה שאמר והיה הדיין יודע שלא היה המת אמיד שזה הפיקדון שלו יש לו בשני טעמים אילו לתת הפיקדון לזה שנתן הסימנין והוא שלא יהיה המפקיד רגיל אצל השומר להתעסק בנכסיו אבל אם היה רגיל שמא ראה הסימנין שלו.
שנינו בפרק הפועלים (דף צ"ד) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכן תניא (שם) שמתנה בעל הפקדון על השומר חנם ועל השומר שכר להתחייב בכל כשואל אפילו באונסין ואפילו בלא קניין, שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון התנאי(ם) קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר ר' יוחנן בההיא הנאה שמאמינו גמר ומקנה ומשעבד נפשיה. — הגה"ה, והא דאמר באיזהו נשך (דף ס"ט) אסור לו לאדם לומר כל המעות יהיו שלך באחריות והחצי שכר שלי דאי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא היינו לפי שמקבל עליו כל האחריות והוי כמו שהם שלו ואם כן הוא נותן לו רבית אבל שומר שכר שקבל עליו כל האחריות אע"פ שקבל כל שכרו אין כאן רבית דהוי שכר בטול בהמתו, לשון עץ חיים. טען זה שהיה תנאי שם והלה אומר לא היה תנאי שם (ה)נשבע השומר שבועת השומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי, טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי לך אלא הא ביתא קמך נשבע שבועת היסת שלא קבלו אלא כדרך זה וכולל בשבועה שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים.
<h2>דף פג.</h2>
שנינו בפרק האומנים איסי בן יהודה אומר שמעון שטען שנאנס כגון שבורה ומתה אם נאנס במקום שעדים מצויין שם מצרכינן אותו להביא ראיה על טענתו ויפטר אף משבועתו ואם לא הביא ראיה ישלם שנאמר (שמות כ"ב) אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר אבל אם טען דנאנס במקום דאין עדים בזה דבר הכתוב שישבע ויפטר והלכה [כאיסי] שכך פוסק רבא. שנינו בפרק האומנין המעביר חבית ממקום למקום [בשכר] ונשברה דין הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי הוא כגניבה ואבידה שחייב בהם אבל אמרו חכמים שישבע ויפטר בכך שעשו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבורתה וכן הלכה כדפירש רבא דאין לך אדם שיעביר חבית לחברו ממקום למקום. עוד שם מעשה ברבה בר רב הונא (א"ה חנן) ששכר בני אדם להביא חבית ושברוה על ידי פשיעה ולקח סרבל שלהם ובא לפני רב וציוה להחזירם למען תלך בדרך טובים התחילו לבכות שכל היום טרחו בחנם צוה רב לתת להם שכרן וארחות צדיקים תשמור.
וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם בא ולמד על השואל שחייב באונסין כשאין בעליו עמו במלאכתו במה דברים אמורים כשבא האונס שלא בשעת (גמר) מלאכה אבל השואל בהמה מחבירו לילך למקום פלוני ומתה תחתיו באותו דרך או ששאל לו דלי למלאות בבור ונפל בבור או ששאל קרדום לחתוך עצים הרי זה ישבע שלא שינה ויפטר שלא שאל לו אלא לעשות בו מלאכה והרי לא שינה במה דברים אמורים במקום שאין בני אדם מצויין אבל במקום שבני אדם מצויין בזה אמרינן בפרק השואל (ב"מ צ"ו) לך הביא עדים שלא שנית יותר מדאי מכל אילו הכלים ואינו נאמן בשבועה כאיסי בן יהודה בפרק האומנין (שם פ"ג). — הגה"ה, ראובן טוען לשמעון השאלתי לך כלי פלני (ושברתי) [ושנית] למלאכה אחרת [ושברתו] והלה אומר לא שניתיו כי אם באותה מלאכה נשבר דין הוא שיביא עדים שלא שינה או ישבע ואם לאו ישלם שכרו משלם בדמים כדרב הונא ורב יוסף כדפירש רבינו חננאל, עכ"ל פסקים רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקנא (ב"ק י"א ע"א) שהשואל דינו כנזיקין שהניזק מקבל הפחת. אמר רב פפא (ב"מ צ"א) השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שנמשכה עד סוף ימי שאלתה ואם כחש בשר מחמת מלאכה פטור וישבע שבועת (היסת) השומרים שמחמת מלאכה כחשה.
בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ז) אמר רב זביד משמיה דרב נחמן שנים שבאו לדין ואמר חד לחבריה מנה לי בידך ואמר ליה הנתבע כן יש לך בידי בין שאומרים הדיינים חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתי אין כותבין לו שמא פרעו. — הגה"ה, ואדם שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ב) דאמר התם וכי כתבינן אדרכתא ומודעינן ליה פי' ללוה כדי שידע שהחליט לו נכסיו ולכך אמר פרעתי אינו נאמן אבל פסק דין כותבין כל היום שלא מדעתו של לוה לכך אם אמר פרעתי נאמן. — הגהת התשב"ץ (סי' תקט"ז אות ז') ודווקא כשאין [יודע שיש] לו בידו פסק הדין אבל אם ידע שיש למלוה שטר בידו אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר ליה שטרא בידי מאי בעי דלא גרע ממלוה בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי, עכ"ל התשב"ץ בהגהותיו. וכן מי שנתחייב שבועה ואמר נשבעתי נאמן לומר נשבעתי. — הגה"ה, ונאמן כי אין צריך לישבע כלל שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת היסת (וכל) [על] שבועה אמנם רבינו אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילים עכשיו לישבע בקהל שאינו נאמן לומר נשבעתי כבר כדאיתא פרק האומנין (ב"מ פ"ג) באיסי בן יהודה דאמר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא אם יש רואה יביא ראיה ויפטר ואינו יכול לומר נשבעתי לו כבר הואיל שהוא במקום שיוכל להביא ראיה אף כאן הואיל שאנו רגילים לישבע בבית הכנסת אין יכול לומר נשבעתי. — הגהותיו, ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס והוא אומר שלא פשע ולא שינה מדרך הרוכבים אינו נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה לחבירו משום דהוי מקום שיש רואה, עכ"ל התשב"ץ והגהותיו (סי' תקי"ז אות ח'). היו העדים מעידים שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או ישבע בפניהם אמר לו חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי ועדים מעידין שלא פרעו לא הוחזק כפרן לאותו ממון שהרי נשמט מהם עד שיחקרו את דינו לפיכך הרוצה ליזהר מכל ערמה יאמר לו בבית דין בפניכם אני מתרה בו שלא יפרעיני אלא בפניכם או בפני פלוני ופלוני וכן בשבועה יאמר אל תעשה שבועה אלא בפני פלוני ופלוני. הורו הגאונים שמי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי לו והרי עדים הרי עדות זו מועלת שאינו כאומר לא לויתי מעולם.
הגה"ה, וכן נמי לפעמים שאדם מסופק אם הוא אונס או פשיעה ויש לו לשלם לו מחצה וכן איתא בפרק האומנין (דף פ"ג) בסופו דדרו באיגרא פי' מוט באמצע ונותנו על כתיפו ונושא שני כדין בשני (ראשון) [ראשיו] קורג"א בלע"ז ואיתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה משלם מחצה ושוכר יש לו דין שומר חינם לפי דהוה פלוגתא ולא איפשטא ואזלינן לקולא בספיקא דממונא עכ"ל עץ חיים.
שנינו בפרק הפועלים (דף פ"ג) השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שלא נהגו כן אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן הכל כמנהג המדינה לרבנן ואמר בירושלמי (פ"ז ה"א) זאת אומרת מנהג מבטל ההלכה. עוד שם השוכר הפועלים ואמר להם כשנים מהם כבני העיר השוכרין רואין פחות שבשכירות ויתר שבשכירות ומשמנין ביניהם וחילוקין יש בעניין שנים מהם בפרק האומנין (דף ע"ו) ואילו הן האומר לשלוחו צא ושכור לי הפועלין בג' והלך ושכר לו בד' אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן ד' ונוטל מבעל הבית ג' ומפסיד אחד מכיסו ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן בעל הבית כהלכות המדינה היה במדינה יש נשכר בו' ויש נשכר בד' אינו נותן להם אלא ג' ויש להם תרעומת על השליח במה דברים אמורים שאין מלאכתן נכרת אבל אם היתה מלאכתן נכרת והיא שוה ד' נותן להם בעל הבית ד' לפי שאלו לא אמר להם כך לא טרחו ועשו שוה ד' אמר ליה בעל הבית שכור לי בד' ושכר בג' אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח אמר ליה בעל הבית (אין דעתם אלא) בג' והלך שליח ואמר להם בד' ואמרו לו כמו שאמר לך בעל הבית אין דעתם אלא שיתן להם בעל הבית יותר על ד' אם אמרו כן לשליח דעתם אעלויא ולא לפחות מד' ולעולם נוטלין ד' ומדבר שאמר השליח שכרכם עלי שאם אמר שכרכם על בעל הבית לא יטלו לעולם כי אם ג' שהרי סוגיית התלמוד מדבר שאין מלאכתן נכרת כגון בחפורה מלאה מים כך פירש רבינו חננאל אמר בעל הבית בד' ואמר השליח בג' ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אע"פ שמלאכתן נכרת ששוה ד' אין להם אלא ג' כי בעיא היא ולא איפשיטא הילכך המוחזק בממון עיקר. אמר רבא (דף ע"ו) השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם אלא תרעומת זה על זה במה דברים אמורים שאין בחזרתן אלא תרעומת כשלא הלכו אבל הלכו החמ(ו)רים ולא מצאו תבואה הלכו הפועלים ומצאו שדה לחה או ששכרן לחפור השדה ומצאו מלא מים אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים וגם ראוה פועלים אין לפועלים כלום דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשכרו ולא היה להם לילך לשם כיון שירדו גשמים בלילה בידוע שלא היו יכולים לעשות בו שום דבר ומיד שהאיר היום היה גם לשכור עצמן במקום אחר ואם לא (ניכר) [ביקר] נותן להם שכרן כפועל בטל שהרי עליו להודיעו במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה אבל התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום אמר רב דחוזר.
<h2>דף צג:</h2>
בסוף פרק החובל (ב"ק צ"ג) מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או (בפקדון) [של פדיון שבויים] ופשע בהם ונגנבו פטור (שנמסרו לשמרן) [שנאמר (שמות כ"ב) לשמור] ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין, עוד אומר רבא בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ז) אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבוים פטור שאין לך פדיון שבוים גדול מזה במה דברים אמורים כשאין הממון נפקד לשם עניים אלו או לשבויים אילו אבל אם נפקד לשם עניים לחלק להם או לחלק לשבויים והוא קצוץ לזה כך ולזה כך הרי הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים. עוד פסק רב [אשי] כי המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובים ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם היה אמיד שהיה בעל הנפקד אמיד פי' עשיר חייב שבגללו ובעשרו באו גנבים ונמצא זה מציל עשרו בממון חבירו ואם אינו אמיד חזקתו שלא באו אלא לגנוב הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה. אמר רב נחמן בפרק הפועלים (ב"מ צ"ג) המפקיד אצל חבירו כלים ופירות ובאו גנבים וגנבו בפניו ואילו היה צווח היו באים בני אדם ומצילין הואיל ולא צווח הרי זה פושע וחייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
שנינו בפרק הפועלים רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו אם היה זאב אחד אין זה אונס אפילו בשעת משלחת זאבים ואם הם שנים הרי זה אונס ליסטים מזויין הרי זה אונס ואפילו היה הרועה מזויין מכל מקום הוי אונס שאין הרועה מוסר עצמו כליסטים. עוד שם אמר רבא רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו ולהראותו שאינו ירא ממנו ואמר ליה הרי אנן במקום פלוני כך וכך רועים ובאו ליסטים שם ולקחו מהם הרי הרועה חייב שפשע שמראה מקום להם וכאילו מוליך הבהמות במקום גדודי חיות וליסטים. ואמר רבא רועה שיכול להציל את הטריפה ברועים אחרים ובמקלות ולא עשה כן הרי זה חייב אחד שומר חנם ואחד שומר שכר אלא שהשומר חנם מבקש רועים בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשכור רועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כי נוח לו לבעל להצילה מכדי דמיה מבהמה אחרת שהוא מכירה ולמודה ממנהג ביתו וחוזר ולוקח מבעל הפרה ואם לא עשה כן הרי זה פושע וחייב. תניא בפרק הפועלים רועה שהניח עדרו ובא לעיר אף בעת שדרך רועים להאסף ובאו זאבים וטרפו אין אומרים אילו היה שם אינו מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור. עוד מעשה ברועה אחד שהעביר בהמות על הגשר ודחפה אחת מהם לחברתה ונפלה לתוך הנהר ובא לפני רב פפא וחייבו שהיה לו להעבירו אחת אחת שאין נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה וכעין גניבה ואבידה היא וכפסק זה סוברים רב חסדא ורבה בר רב הונא ואין הלכה כמי שפוטר שם הרועה מטעם אונס.
<h2>דף צד.</h2>
שנינו בפרק הפועלים (דף צ"ד) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכן תניא (שם) שמתנה בעל הפקדון על השומר חנם ועל השומר שכר להתחייב בכל כשואל אפילו באונסין ואפילו בלא קניין, שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון התנאי(ם) קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר ר' יוחנן בההיא הנאה שמאמינו גמר ומקנה ומשעבד נפשיה. — הגה"ה, והא דאמר באיזהו נשך (דף ס"ט) אסור לו לאדם לומר כל המעות יהיו שלך באחריות והחצי שכר שלי דאי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא היינו לפי שמקבל עליו כל האחריות והוי כמו שהם שלו ואם כן הוא נותן לו רבית אבל שומר שכר שקבל עליו כל האחריות אע"פ שקבל כל שכרו אין כאן רבית דהוי שכר בטול בהמתו, לשון עץ חיים. טען זה שהיה תנאי שם והלה אומר לא היה תנאי שם (ה)נשבע השומר שבועת השומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי, טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי לך אלא הא ביתא קמך נשבע שבועת היסת שלא קבלו אלא כדרך זה וכולל בשבועה שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים.
השואל בבעלים אפילו נגנב או אבד בפשיעה פטור ואמר רב אשי אפילו אמר לחבירו השקיני מים ושאל ממנו והשקהו ונתן לו הבהמה הרי שאלה בבעלים וכל כיוצא בזה, השואל הבהמה או השכירתו למשוי ויצא עמה לסעדה ולטעון עם השואל והשוכר במשוי הרי זה שמירה בבעלים ואם יצא לבקר המשוי בלבד ולראות שלא יטענו עליה יותר מדאי אינה שמירה בבעלים אמר רבא (דף צ"ז) מלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה ומקיז דם להם והסופר שלהם וכיוצא באילו ביום שיושב ועוסק במלאכתו אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתו הרי זה שמירה בבעלים ואפילו פשע בה השומר פטור אבל הוא ששכר או ששאל מהן חייב שאין שואלין לו, הרב שהוא לומד כרצונו לתלמידים בכל עת שירצה במסכת אחת אינם שואלים אצלו ואם קבועים הם לבא לפניו ונשמט להם ממסכתא למסכתא הרי הן שואלים אצלו ואין הוא שואל אצלם וביום הפרק של הלכות המועד לפני הרגל שהכל באין לשמוע הרי הוא שואל להם והם אינן שואלים לו. האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים שנאמר בעליו עמו בעליו עצמו ולא שלוחו. האומר לעבדו כנעני צא והשאל עם פרתי הרי זה שאלה בבעל שיד עבד כיד רבו נשאל העבד עמה שלא מדעת בעלים אינה שאלה בבעלים. השואל מאשתו או משותפין ששאלו זה מזה הרי זה שאלה בבעלים ואם אמר השותף לחבירו השאיליני היום ואני אשאלך למחר אינה שאלה בבעלים.
<h2>דף צה.</h2>
מצות עשה לדון עם שומר שכר והשוכר. ארבע שומרין הן, שומר חינם נשבע על הכל פי' ונפטר בשבועה חוץ מפשיעה, והשואל משלם על הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה, נושא שכר והשוכר נשבעין על השבויה והשבורה ומשלמים הגנבה ואבידה שלמדנו מסתמי משניות ששומר שכר והשוכר משפט אחד להם. הגה"ה, בני אדם שמוכרין כסות ויש להן דבר קצוב ו"פ לליטרא או פחות ונגנבו המלבושים בידם חייבין לשלם אע"ג דעדיין אין להם כלום מכל מקום בההיא הנאה דאי משתכחי ומזבני ירויחו מהשתא הוו עליהו שומרי שכר, עכ"ל תו', עכ"ה. המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר (או) [את] הבעלים (את) [או] שכרן פטור השומר מכולם אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת פשיעה הרי זה פטור שנאמר (שמות כ"ב) בעליו עמו לא ישלם דאיתמר פרק השואל (ב"מ צ"ה) פשיעה בבעלים רב אחא ורבינא חדא אמר חייב וחדא אמר פטור וקיימא לן (חולין צ"ג ע"ב) בכל מקום רב אחא לחומרא והילכתא כרבינא לקולא, במה דברים אמורים כשואל הבעלים (את) [או] שכרו בעת שנעשה שומר על החפץ אע"פ שאין שם הבעלים בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס והוא הדין לשאר שומרים שכולם בבעלים פטורין. הגה"ה עץ חיים, ואם כן סופר ומלמד לעולם הם עוסקים במלאכת בעליהן ואם כן הבעלים פטורים מכל שמירה שלהם אם הפקידו שום דבר בידם, עכ"ל, עכ"ה.
<h2>דף צו:</h2>
וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם בא ולמד על השואל שחייב באונסין כשאין בעליו עמו במלאכתו במה דברים אמורים כשבא האונס שלא בשעת (גמר) מלאכה אבל השואל בהמה מחבירו לילך למקום פלוני ומתה תחתיו באותו דרך או ששאל לו דלי למלאות בבור ונפל בבור או ששאל קרדום לחתוך עצים הרי זה ישבע שלא שינה ויפטר שלא שאל לו אלא לעשות בו מלאכה והרי לא שינה במה דברים אמורים במקום שאין בני אדם מצויין אבל במקום שבני אדם מצויין בזה אמרינן בפרק השואל (ב"מ צ"ו) לך הביא עדים שלא שנית יותר מדאי מכל אילו הכלים ואינו נאמן בשבועה כאיסי בן יהודה בפרק האומנין (שם פ"ג). — הגה"ה, ראובן טוען לשמעון השאלתי לך כלי פלני (ושברתי) [ושנית] למלאכה אחרת [ושברתו] והלה אומר לא שניתיו כי אם באותה מלאכה נשבר דין הוא שיביא עדים שלא שינה או ישבע ואם לאו ישלם שכרו משלם בדמים כדרב הונא ורב יוסף כדפירש רבינו חננאל, עכ"ל פסקים רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקנא (ב"ק י"א ע"א) שהשואל דינו כנזיקין שהניזק מקבל הפחת. אמר רב פפא (ב"מ צ"א) השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שנמשכה עד סוף ימי שאלתה ואם כחש בשר מחמת מלאכה פטור וישבע שבועת (היסת) השומרים שמחמת מלאכה כחשה.
<h2>דף צז.</h2>
הגה"ה, ראובן טען לשמעון השכרתי לך סוס בכך לשבוע ואם ימות אצלך עליך לתת לי זקוק ועשה בו מלאכה ב' שבועות ומת והנני תובעך השכירות והזקוק והלה אומר לא דמחזי כריבית דין הוא לשלם לו את הכל ולא הוו הדמים עליו בהלואה כדתניא [ס"ט ע"ב] (השואל) [השם] פרה לחבירו כו'. ראובן המשכיר סוסו או השאילו לשמעון וסייעו בשנוגריף עד שיעלה או שהגביה משוי אפילו פשע בו פטור דסייע עמו במלאכתו ואם מתכוין להגביה ולראות פן יכבד המשוי על הסוס חייב שמעון (בר) [כר'] חנינא (באוגר) [דאוגר] כונדתיה (דף צ"ז), ל' פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף צח:</h2>
עוד שם בפרק השואל (דף צ"ח) השואל פרה מחבירו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או עבדו או ביד שלוחו אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות השואל הרי זה פטור ואם אמר ליה השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד שלוחך או שאמר המשאיל הריני משלח לך ביד בנך או ביד שלוחך [או ביד] עבדך העברי או ביד בני או ביד שלוחי ואמר ליה השואל שלח ושלחה ומתה בדרך הרי זה חייב אבל אם שלחה ביד עבדו הכנעני אע"פ שאמר ליה השואל שלח ומתה פטור מפני שידו כיד רבו ועדין לא יצאה מרשות המשאיל, וכן אם בשעה שמחזיר השואל לבעלים אם שלחה ביד אחר ומתה קודם שהגיעה לרשות המשאיל הרי זה חייב שעדיין היא באחריות השואל ואם שלחה על פי המשאיל מדעתו על ידי אחר ומתה פטור אבל לא על ידי עבדו הכנעני, אמר רב חסדא (דף פ"א) במה דברים אמורים כשהחזירה תוך ימי שאלתה אבל אחר ימי שאלתה יצאה מדין שואל ואמר אמימר בפרק השואל (א"ה בפרק האומנין דף פ"א) שהוא כשומר שכר עליה ולפיכך מיתה או נשבית אחר ימי שאלתה פטור וכן כל כיוצא בזה.
גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ח) שלח רב הונא נגנב הפקדון באונס, הגה"ה פ"ה בלסטים מזויין דשומר שכר פטור, ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו עושה דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו להטריחו אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב עשה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזר אחרי האבידה, עכ"ל רש"י, עכ"ה (פרק הגוזל קמא), ואחר כך הוכר הגנב אחד שומר חינם ואחד שומר שכר עושין דין עם הגנב כדי לשלם בעל הפיקדון ואינו נשבע קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חינם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם שומר שכר עושה עמו דין. הגה"ה, נגנב הפקדון באונס והחזירו הגנב בבית השומר והרי הוא בהמה ומתה שם בפשיעה יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר או עדיין לא כלתה שמירתו לפיכך שומר פטור מלשלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, עכ"ל מיימון (הלכות שאלה ופקדון פ"ח ה"ו). וכן איתא בפרק הגוזל קמא (שם) רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזירה הגנב לבית השומר ומתה לה בפשיעה מהו מי אמרינן דנגנבה באונס כלתה לו שמירתו או דילמא כיון דאהדרה אהדרה לשמירתו בעינא תיקו, עכ"ל תו'. אם הפקידו אצל אדם אחד פקדון ואינו עשיר ובאו גנבים עליו ומסר להם הפקדון פטור אבל אם הוא עשיר חייב דודאי בשבילו באו ואם הפקידו גם אצל עשיר כיס של צדקה ובאו גנבים עליו ונתן להם הצדקה פטור דאין לך פדיון שבויים גדול מזה. אדם הנפקד לא יתן הפקדון לאשתו של מפקיד אלא אלא אם כן צוהו ואם נתנה מחוייב הוא לשלם וכן אם הפקידה אשה שיש לה בעל לאדם אחד אין לו לשלם לבעל שאינו רשאי לשלוח פקדון ביד שום אדם אם לא אמר המפקיד שלח לי על יד פלוני, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף צט.</h2>
גרסינן במרובה (ב"ק ע"ט) כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בשומרים ואין הלכה כרב הונא שאומר גבי שאילת קורדום לא ביקע בו לא קנאו. הגה"ה אלא הלכה כר' אליעזר דאומר כיון שמשך בו קנאו להתחייב באונסין לא שנא מלוה ולא שנא שאלה דתניא כוותיה דר' אליעזר בפרק השואל (ב"מ צ"ט) עכ"ה.
<h2>דף צט:</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית או מרחץ או חנות עד זמן קצוב הרי זה כופיהו לצאת בסוף זמנו ואינו ממתין לו אפילו שעה אחת שכר לו בית סתם ללינה אין לינה פחותה מיום אחד לשביתה אין שביתה פחות מב' ימים לנשואין אין נישואין פחות מל' יום. המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו עד שיודיעינו קודם ל' יום כדי לבקש מקום ולא ישליך כליו בדרך ולבסוף הל' יצא במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מחג עד הפסח במה דברים אמורים בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו י"ב חדש מקודם, וכשם שמשכיר חייב להודיעו כן השוכר חייב להודיעו מקודם ל' יום אעיירות או י"ב חדש אכרכים כדי שיבקש שוכר ולא ישאר ביתו ריקם ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא אם כן יתן השכר, אע"פ שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיעו מקודם אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר או שכור בשוה כמו שתמצא או תצא כן אם הוזלו הבתים יש לו לשוכר לפחות השכר ולומר למשכיר או שכור לי כשל עכשיו או הרי ביתך לפניך. נפל בית המשכיר שהיה דר בו יש לו להוציאו מביתו ואומר לו אינו דין שתהיה בביתי בפנים ואני אהיה מבחוץ. כשם שמתנה אדם שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהמשכיר לזמן קצוב מכירה היא וכל שממכרן ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אלא אם כן אוכל פירות בלבד באותה קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר.
מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו שלא מדעתו [או] (ו)הטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותו ומשליכין אותו בשוק כדפסק רב הונא בריה דר' יהושע בפרק השואל. — הגה"ה, ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה אמר לה להא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי אמרה ליה אין אזל קדשה יהבא ליה דוכתא ועיילה אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי ואגרא אוגורי מיניה וביה דחמרא ואפיקתיה ואותביתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דר' יהושע כאשר עשה כן יעשה לו לא מבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא לא דאמרה ליה לכולי עלמא ניח' לי(ה) לאוגרי לדידך לא ניח' לי דדמית עלי כי ארי ארבא ארייא פי' ארי אורב, עכ"ל ר"א פרק השואל, ע"כ הגה"ה. — ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכרו [מקום] ממקצת דמיהן משום השבת אבידה לבעלים אע"פ שעשה שלא כהוגן. — הגה"ה, ראובן ושמעון ששכרו בית מגוי ונתן ראובן אמונתו לגוי בעבור שניהם והלך לו שמעון מן הבית בחצי שנה והניח יהודי אחר במקומו וקרא ראובן לבית דין ואמר ליה ליהודי שהניח במקומו אני מזהיר אותך שלא תשכרנה מן הגוי כשיבא הזמן מכח חברך שאין שום יהודי יכול להשכיר בית מן הגוי בעוד שהיהודי בתוכו ואם שכרתיה בעבור שנינו אני לבדי נתתי אמונתי ואם הייתי חפץ בשכונת חבירי בשכונתך אין אני חפץ כי יש לי חצר ובית הכבוד לשנינו וצריך צניעות ואותו יהודי טוען שמעון מסר לי כל כחו ואמר לי שהיה לשם בשעה שנתת האמונה אבל לא רצה לתת אמונתו לגוים ואין רצוני שתדור עמי ואומר רבי' יחיאל מפריש שאינו רשאי להשכירו מן הגוי בלא רשותו כיון שלא שכרה עמו ואם לא ירצה לא ידור עמו כיון דהוי שינוי הדעת. שני חבירים ששכרו בית אחד אינם רשאים להעמיד אחרים תחתיהם אם לא ברשות שניהם ואפילו הניחו חבירו מכל מקום אינו יכול להעמיד ומנהג בני אדם שמעמידים אחרים תחתיהם בלא רשות, ע"כ הגה"ה.
פרק השואל תנו רבנן המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתים לפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק התקרה ולסמוך הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכל כיוצא בזה שהוא מעשה אומן והוא עיקר בישיבת הבתים והחצירות והשוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה וכן אם רצה לעשות סולם או מזוזה או (מרובא) [מרזבא] או להטיח גגו הרי זה עושה משל עצמו, המשכיר חצירו סתם לא השכיר הרפת שבו והזבל שבחצר (ד)הרי הן של שוכר לפיכך הוא מיטפל להוציאו ואם יש מנהג הולכין אחר המנהג במה דברים אמורים שהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם היו של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיתה שכורה ביד אחרים.
<h2>דף קב.</h2>
בפרק השואל אמר רב נחמן המשכיר בית לחבירו לשנה פי' לשנה סתם ונתעברה השנה נתעברה (למשכיר) [לשוכר]. — הגה"ה, וכן אם השכיר מלמד אחד לשנה סתם ונתעברה והם אינם רוצים להיות שם כי אם י"ב חדש פסק הוא דהריוח למשכיר המלמד ויהיה שם כל שנת העיבור וכן בבית דמשנה שלימה היא, ע"כ הגה"ה — המשכיר הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש וי"ב דינר לשנה בין שאמר ליה י"ב דינר לשנה ודינר לחדש הרי חדש העיבור של משכיר שקרקע זו בחזקת בעליה היא ואין מוציאין דבר מחזקתו אלא בראיה ברורה וכן אם בעל הבית אומר לזמן הזה שכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אותה אלא לסתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מן הבית. עוד פסק שם ר' ינאי השוכר שאמר נתתי שכר הבית והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה שכירות בשטר או בעדים אם תבעו בתוך ל' יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים סתם כל מי שלקח ממונו שלא כדין, תבעו המשכיר לאחר ל' יום על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר ויפטר וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך שנה על השוכר להביא ראיה תבעו לאחר שנה ואפילו ביום כ"ט באלול על המשכיר להביא ראיה.
<h2>דף קב:</h2>
המשכיר בית לחבירו [על מנת לתקן לו] כל דבר שצריך אומן משכיר אומר י' דינרים ושוכר אומר ו' דינרים משכיר נאמן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימת ואם הם שוים בקציצה ומשכיר אומר לא נתת ושוכר אומר נתתי שוכר נאמן בשבועה אחרי זמנו. עכ"ל פסקי אבן הראשה.
<h2>דף קג.</h2>
המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר הזמן והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאנו שקרקע זו בחזקת בעליה עומד ואם יש בו זמן ואמר ליה השוכר פרעתיך מה' שנים נאמן.
בפרק השואל האומר לחבירו השאלני קורדום לעדר בו פרדס זה אינו עודר בו פרדס אחר אמר ליה פרדס סתם עודר בו איזה פרדס שירצה פרדסים עודר כל פרדסים שלו, תניא בתוספתא (פ"ח הי"א) השואל פונדוק מחבירו ללינה אין לינה פחות מיום אחד לשביתה אין שביתה פחותה מב' ימים לנשואין אין נשואין פחות (מב') [מל'] ימים.
בסוף פרק (החובל) [השואל] מסקינן בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכיר לו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו על מה שנשתכר בו ומחזיר לו שאר שכירות — הגה"ה, ואין דומה דין זה לחמור זה שאמר למעלה (ע"ט ע"א) שהרי חמור שמת אין הנבילה עומדת להחזיר ולהיות כמו שהיתה אלא למכירה ודמים עומדת הילכך אם מצא בהמה בדמים ליקח יקח לשכור ישכור אבל בית שנפל לא למכירה ודמים עומדת אלא להוסיף יציאות ולחזור ולבנותו הילכך בית זה בעוד שהוא קיים השכיר לו. — אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו בית כמותו וכן אם חזר לאחר שהשכירו לזה והשכירו לאחר או מכרו לגוי או אנס שהפקיע שכרו הראשון הרי זה חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה. השכיר לו בית סתם ואחר שנתן לו בית נפל עליו חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית שנפל אין השוכר יכול לעכב שעדיין קרוי בית ואם אמר ליה בית כזה אני משכיר לך חייב.
<h2>דף קי.</h2>
הגה"ה, אדם התובע מחבירו פקדון והוא אומר חייב לי מצד אחר נאמן בשבועה במגו שיכול לומר החזרתים לך או לקוחים בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהן כדאשכחנא (ב"ב ל"ו) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי וגם גבי רמאי דפומפדיתא דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר חייב לי מצד אחר ורשב"ם פירש לשם דמיירי באומן והטעם לפי דאי מיירי באחר היה יכול לטעון לקוחה היא בידי והיה נאמן במה שהוא שואל לו במגו ומה שאומר ראה תניא תוכל לפרש אפילו באחר ומכל מקום אם היה מראה לו לא היה יכול לטעון לקוחה היא בידי מאחר שכבר אמר לו כששאלו להד"ם אבל אם הפקדון הופקד בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוחה היא בידי דהוו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי אפילו יש בה מגו החזרתים לך או דלהד"מ אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי וכן חזינן באומן אפילו בלא עדים אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי במגו דלא היו דברים מעולם דהא רבא איתותב בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ו), כך פירש רבינו חיים דמאחר שהפקידו בעדים הוי כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכן נמי משמע התם דפריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה ונראה דדווקא מיירי בראה הפקדון בביתו אבל אם לא ראה נאמן במגו דהחזרתיו לך אבל מגו דלקוחה היא בידי לא מהניא ורבינו חננאל פירש דאפילו הפקיד בעדים וראה יש מגו דלקוחה היא בידי ומביא ראיה ממשכנתא דסורא אי כביש לשטרי משכנתא וקאמר איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה יכול לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שבא לידו בתורת משכנתא ויש לדחות דהתם מאחר שהיה יכול להוציאה בדיינים לאחר דמשלם שני משכנתא אם כן אמאי שתיק לכך יש לומר יכול לומר לקוחה היא בידי אבל במפקיד בעדים דיכול לעכבם בידו ולהצניעם בידו אין להם חזקה ודמי לגודרות דאין להם חזקה והי' נראה לר' יותר פירוש רבינו חננאל, עכ"ל עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף קי:</h2>
לתת שכר שכיר דכתיב (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו. שכיר יום גובה כל היום וכל הלילה שלאחריו שכיר לילה גובה כל היום.
<h2>דף קטז.</h2>
כל המטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הן בחזקת שהן תחת ידו אע"פ שהביא תובע עדים שהמטלטלין אלו ידועים לו והרי העדים יודעין אותו מקודם ברשותו והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר, טען הוא משכון בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל [אבל] היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרת לי אתה נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל בלא שבועה אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא שבועה ובלא ראייה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין ליורש, כן הורו הגאונים. מסקינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) בשמעתא דאומן שאדם שאינו אומן יש לו חזקה במטלטלין אלא אם יש עדים שמסרו המערער בידו וגם אתה (צ"ל עתה) רואה אותו המערער בידו אבל אם אינו רואה בידו בעדים מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כדפסק בהמוכר את הבית (שם ע') יכול לומר לקוחה היא בידי אבל אומן אין לו חזקה בשום עניין אפילו ליכא עדים ולא ראוה דקיימא לן כאביי דלית ליה מגו באומן לפי' ר' תם (ב"ב מ"ה תוד"ה המפקיד) ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אחד אומן ואחד שאר אדם הכל שווים בהן שאין להם חזקה בשום עניין כדאמר בשבועות (דף מ"א). ורבינו שמואל פסק דאמר מגו באומן הלכך כי לא ראה אע"ג דאיכא עדים אומן נאמן במגו דהחזרתיו לך ומדתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה מיירי בראה וליכא עדים ומפרש דאפילו אביי מודה בזה, ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין חזקה לא לאומן ולא לאחר אלא אם כן ליכא עדים ולא ראה וכדבריו פסק רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ט ה"א).
כתב רבינו משה (שם פ"ח ה"ט) אל תטעה בין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ובין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו חלוק של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שבני מדינה עושין אותן מתחילתן כדי להשאילן כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן כל אילו עשויין להשאילן לאחרים וליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שמשכירן תמיד הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שהפסדו מרובה משכרו כגון סכינא דאשכבתא פי' של שחיטה דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואליבא דרבא (ב"מ קט"ז) לפיכך אם באו בני אדם והעידו שהשכירן או שהשאילן אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים וראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב) שרבא הוציא מן היתומים בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכדשלח רב הונא בר אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולולי נתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציא מן היתומים כדמשמע הלשון בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הא שאר זוגות ושאר ספרים אינם בכלל דין זה אע"פ שמצוה להשאילן ואע"פ דאומר רבינו תם (ב"ב נ"ב תוד"ה דברים) שכל הספרים בדין זה מכל מקום מה שפירש רבינו משה עיקר.
הגה"ה, אין כל הדברים האילו אמורים אלא כשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתי אצלך או השאלתיו לך אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע אבל אחרים מכרוהו או נתנוהו לי במתנה אע"פ שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען יצא לבעלים ראשונים חזקה שנגנבו כליו ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים כמו שבארנו בהלכות גנבה (פרק ה' ה"י). טען אתה מכרת לי או נתתו לי במתנה אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת ויעמד הכלי בידו מכאן אתה למד לכל מי שיש מטלטלין בידו אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר ואם אמר שלך הן אבל אתה חייב לי כך וכך ישבע בנקיטת חפץ ואחר יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין, מי שהיה בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרן לי או נתנן לי במתנה אין מוציאין אותו מידו אפילו הוציא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו, טען זה ואמר אני השאלתים או השכרתים לך מוציאין אותו מידו ואם היו מדברים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאילו ולא השכירו אלא מפלוני לקחם ויעמד כליו בידו, עכ"ל המיימון (הלכות טוען ונטען פ"ח ה"ח), ע"כ הגה"ה. בכל דבר ריב שיבא בין איש לרעיהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין אמרו חכמים כלל בדין זה המוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ו) אמר רב יהודה ראהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כשיש שם ד' דברים שבעל הבית זה אינו עשוי למכור כליו וכלים אילו אין דרך להטמינם ואדם זה שיטמינם אינו צנוע ובעל הבית טוען שאולים הם אבל גנובין הן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אלא אם כן מוחזק ועומד. הכי גריס רב היי ובכולהו נמי לא אמרינן דנאמן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ובכולן אפילו לא יהיה שם מד' דברים אילו. — הגה"ה, מי שהוציא משכון מתחת ידו בא אחד ואומר השיבהו אלי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומר לא כי אלא משכנתי אם יש עדים שמסרו לו נשבע זה שהפקידו אצלו ונוטל ואם אין עדים נאמן המוחזק במגו דאי בעי אמר להד"ם אף בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הואיל ותבעו הלה תחילה מדין פקדון, ל' רבי' אבן הראשה, עכ"ה.
<h2>דף קיח.</h2>
תניא בפרק בתרא דב"מ (דף קי"ח) השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו כל שכרו וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה. — הגה"ה, אם שכרה אשתו של אדם סופר או מלמד פשיטא דחייב לשלם שכרם כי אפילו לא שכרם יש לו לשלם להם מה שנהנה ועוד יש לנו לומר מימר אמרה קמיה בעלה וניחה ליה כדאמרינן פרק הזהב (דף מ"ט) על בנו של ר' אלעזר (א"ה יוחנן) בן מתיא, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — תניא בפרק קמא דב"מ (דף י"ב) מציאת הפועל לעצמו אע"פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום או נכש עמי היום אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט דגים הרי הוי מציאתו לבעל הבית אפילו מצא כיס מלא מעות.
